פרק חדש....
"התנפצות"
"מרתה ירינס' ליבוביץ.הכי טוב באזור." קבעה בהחלטיות היועצת של קט מבית הספר.
"באמת? את בטוחה? רק הטוב ביותר לקט... שתצא מהר ובריאה" אמרה בחשש דניאלה.
"אני עוסקת בזה כבר המון זמן,גברתי,ותאמיני לי שלזה יש את סיכוי ההחלמה הטוב ביותר. לפעמים גם המהיר ביותר,אבל שניהם
תלויים למען האמת בקט. אני חושבת שהיא ילדה טובה,שרק עשתה טעות. אני באמת מאמינה שהיא תצא מזה בשלום" הוסיפה היועצת.
למען האמת,הפעם היא לא שיקרה. בדרך כלל היא אומרת להורים דברים כאלה,אבל את קט היא מכירה כבר כמעט שנתיים,והיא נראית לה באמת בסדר יחסית.... היא קיוותה שהיא סוף סוף תהיה זאת שיצאה מזה בשלום והחלימה,הראשונה מאז שהיא עצמה עברה לעבוד בבית הספר הזה... היא זכרה את היום ההוא טוב מאוד,את החששות,הפחדים.... בגלל זה היא הרי באה לעבוד עם נוער,הזכירה לעצמה.כדי שלא יקרה לאף אחד מה שקרה לבנה.אוי,אמיר... היא חשבה בעצב,למה עזבת אותנו,אמיר? למה לא אמרת שקשה? היא ידעה שחלק מהתלמידים צוחקים עליה בגלל נטייתה לדאגה לכל תלמיד,והזמנה תכופה לשיחות עם כל התלמידים... אבל בכללי די אהבו אותה,והיא הייתה בטוחה שהיא הצליחה לעזור,אז זה שווה את זה.
"טוב,אז להתראות,תודה" אמרה בהיסוס דניאלה. היא ראתה את היועצת שוקעת במחשבות,ורצתה כבר ללכת.
"אה,אממ,כן," הסמיקה היועצת "להתראות,ויש לך את המספר שלי אם את צריכה משהו"
"תודה" אמרה דניאלה והלכה. בזמן שצעדה לכיוון המכונית חשבה על כך צריך למהר. הרי המצב לא יכול להמשיך כך! אמנם ביתה הקטנה שמחה שאחד מבני המשפחה תמיד בבית,אבל המצב היה לא נוח לכולם.רן רצה להישאר בבית ליד קט,אבל היא התעקשה שיישאר מקסימום יום בשבוע,שלפחות הוא ישמור על ציוניו ועתידו,ודויד היה כל כך מדוכא,וכועס,ובעיק מבולבל,שלא רצתה להשאיר אותו ליד קט יותר מדי זמן.וגם הייתה לו עבודה... אז יצא שהיא עצמה נשארה בבית עם קט כל השבוע וחצי האלו,והיא זאת שערכה חיפוש בחדרה,לוודא שאין כלום יותר,ואחר כך נשאה בכעסו של בעלה משום שפיספסה כמות מסויימת וקט כבר השתמשה בה..... אז הנה,היום היא תקבע לקט תור למוסד,והמזוודות כבר ארוזות כמעט,אבל היא לא בטוחה מה לשים בהם,אז היא שמה ומוציאה,אורזת ופורקת מחדש,וחוזר חלילה... כי מי יודע מה צריך לקחת לגמילה?!
"לא"
"זה לא נתון לוויכוח."
"אבל אמרתי לא,וזה קשור אליי,אז לא!"
"אין דבר כזה,יש לך בעיה,וצריך לפתור אותה"
"אז תלכו אתם לשם,למה נראה לי שאתם אלה שיש להם בעיה! אני בסדר גמור,אתם לא רואים?!"
"המזוודה שלך כבר ארוזה חלקית.את רוצה לשים עוד משהו?"
"אבל אני לא הולכת!!!!"
"בסדר.אני אסיים לארוז אותה.תישארי פה או משהו"
"אל תגעי לי בדברים!"
"היי,דברי יפה לאמא שלך,ברור?! איך את לא רואה כמה אנחנו דואגים לך?!"
"לא איכפת לי,אתם לא קולטים שלא איכפת לי?!!"
פלאק!
"אי! יא בן.."
"תגידי,איך את מעיזה להגיד שלא איכפת לך?! את יודעת מזה למצוא אותך שם ככה?! עוד שנייה היו אונסים אותך ואת אפילו לא היית יודעת,או מסוגלת להתנגד,או רוצה להתנגד! לא יודע כבר מה יותר גרוע...."
"אח שלך צודק עכשיו לכי תעזרי לאמא שלך עם המזוודה."
"לא רוצה."
"זהו זה.המזוודה מוכנה.דויד,אתה מוכן להוריד אותה למטה? אני ארד עם קט."
"בסדר,ו.."
"אתה תצטרך להוריד גם אותי,כי אני ממש לא מתכוונת לזוז מפה.לא מספיק העוצר המפר הזה,עכשיו גם מוסד?! תגידו,השתגעתם?!"
במכונית,בדרך למוסד
"אני מפחדת" לחשה קט.היא השעינה את ראשה על כתפו של רן,מתרפקת על אחיה הגדול.היא אפילו לא הספיקה להיפרד משיר,
שנשארה אצל אחת השכנות....
"אני יודע,זה בסדר," הרגיע רן "הם יעזרו לך,את תצאי קט חדשה.. או יותר נכון,ישנה..."
"אבל אני אפילו לא מסוגלת להפסיק ל-6 שעות,איך אני יפסיק לתמיד?!" היא כבר בכתה
"תצטרכי פשוט להתמודד" הוא אמר,והם שתקו כל הדרך.כעבור 15 דק' הגיעו.
"הנה זה" אמרה קט "הבית החדש שלי לזמן הקרוב" הם יצאו מהאוטו,וראו גדר לבנה גדולה מקיפה קבוצת בניינים,וחצר מטופחת...הם לחצו על הזמזם בכניסה,והדלת נפתחה.
קט נשמה נשימה עמוקה,ונכנסה ראשנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
