"סתם עוד פרק בלי שם"
היא ניגשה לכיוון המזוודה שלי,פתחה אותה והתחילה להוציא הכל.
היא פתחה כל קופסא,מיששה כל חולצה,ודחפה ידיים לחפצים שאפילו ללא הייתי מעלה בדעתי שניתן להחביא שם משהו.ללא ספק,טראומה קשה בשבילי....
"טוב,אז זה הכל" אמרה רותי אחרי 3/4 שעה,בזמן שאני ישבתי על המיטה ממול ובהיתי בה.
"את יכולה לארגן את הדברים שלך עכשיו," הוסיפה
"אממ,בסדר,אבל את יכולה לבקש מאסי לא להיכנס איזה 10 דק'? אני רוצה להכניס את כל מה שלא בא לי שיראו למזוודה" אמרתי במהירות
"כן,כמובן" חייכה "אם יש לך שאלות אל תהססי לפנות אליי. אה,ובקרוב ניתן לך חונך"
"נהדר,תודה" אמרתי,והתחלתי לארגן את חפצי. הבטתי סביבי,לאחר שדחפתי את כל הדברים למזוודות.
בחדר האמבטיה היה דווקא די הרבה מקום,והיו גם שירותים,דוש,כיור ו-2 ארוניות קטנות מתחתיו.
פתחתי אותן,ולהפתעתי ראיתי ששם מחולק המקום לשניים-אזור הבנים ואזור הבנות.'טוב,אז יש לי מקום
לטמפונים,סבבה' התעצבנתי... למה אני צריכה לחלוק מקום?!
בחדר עצמו השארתי בנתיים הכל במזוודות,לא רציתי להתחיל לפרוק... או לחטט במגירות.
דפיקה נשמעה בדלת.
"היי,קט? אפשר להיכנס כבר?" שמעתי את אסי
"כן,בטח!" השבתי.
במבט מקרוב הוא נראה בן 17,והיה ממש חתיך....
"תקשיבי,ליאת ושמיר יגיעו בערב,הם בפעילות,אז אנחנו נוכל לעשות היכרות בנתיים"
"נשמע נחמד... למה אתה לא בפעילות?" הסתקרנתי
"אה,אה.... עונש.. לא משנה" אמר מהר "אז מה הסיפור שלך?" שאל. לא היה אכפת לי שהעביר נושא.
"אני בת 15 וקצת,יש לי אח גדול ואחות קטנה,ושני הורים די מעצבנים,והייתי בהמון לחץ ובאסה כזה,אז
התחלתי עם חשיש ואקסטזי ועברתי לקוק וכאלה...אתה יודע" סיפרתי לו,לא התביישתי.
"מה הקטע שלך,אם כבר?" שאלתי אותו
"אה,טוב,אני בן 16.5,ואחרי שהמורים עיצבנו אותי,והחיים עיצבנו אותי,אז הייתי חייב להירגע קצת,
ובמועדונים נורא קל להיסחף... פשוט שמרתי על קשר עם כמה אנשים ושכחתי..." הוא לא פירט על משפחתו.
"ואתה כבד כזה?"
"לא ממש,לא"
"מזתומרת?"
"רק מה שאת אמרת,ועוד כמה... ועם ההרואין עצרתי בדיוק בהתחלה...כאילו,פעם אחת הזרקתי,וזהו"
"טוב.... אז בוא נצא עכשיו מהדיכי... כמה זמן אתה פה?"
"לא הרבה זמן,חודש וחצי,חודשיים.."
"אז אתה חדש פה?"
"תקשיבי,לא מתאים לי לשקר לך,אז אני נפתח איתך יותר מאחרים,אבל באמת שאין לי כח לקטע הזה כי את
ניראת כמו מישהי שתתחיל לפחד ממני...וכבר היו לי מספיק כאלה... לפני שאת הגעת,למשל,התחלפו פה
בגללי 2 בנות ובן"
"אני לא אפחד ממך.אני אולי ניראת לך חלשלושה כזאת,אבל אני לא!"
"נגיד ו..."
"נו,מה אכפת לך להגיד?"
"את יודעת מה,על אחריותך-מצידי,כמה שאת נחמדה,את יכולה לעבור"
"אני לא... יאללה,דבר כבר"
"טוב,אז ת'אמת שהייתי ממש חזק בקטע הזה,ואחרי שנכנסתי ויצאתי מפה איזה 4 פעמים ודקרתי מישהו,
ודרך אגב,זאת פשוט פעם ראשונה שתופסים אותי על זה,אז אמרו לי שיקחו אותי למוסד לעבריניים צעירים וזהו,ושמספיק חיכו עם זה,אבל אז באה איזה מישהי,לא יודע מי,שדיברה עם השופט,ושיכנעה אותו לתת לי הזדמנות אחרונה,והנה אני פה"
שתקתי.זה היה מפתיע,מאוד מפתיע.
"אבל עכשיו אתה בסדר,לא? אתה כאילו לא מתכוון לדקור עוד מישהו,או להתמכר שוב,נכון?" שאלתי בקצת חשש.
"לא," צחק "אבל אף פעם אי אפשר לדעת." רעד עבר בי,צנחתי על הרצפה.
"קט,קט,את בסדר?" אמר לי,אבל הוא לא נראה לחוץ,למרות שהרעידות רק התגברו.
"תקשיבי,זה תסמיני גמילה,עברתי את זה הרבה פעמים,אז אני יודע שזה לא נעים,אבל את פשוט צריכה לנשום
עמוק ולקחת את הכדורים שרותי נתנה לך.איפה הם?" שאל.
"ב...ב... במזוודה האדומה" התנשפתי.
"במזוודה האדומה.. בסדר,רגע... הנה זה!" צעק בשמחה,והושיט לי את אחד הכדורים הצהובים.
"תבלעי את זה ככה,בלי מים,ותנשמי עמוק" הדריך אותי.עשיתי מה שהוא אמר,ולהפתעתי תוך חצי דקה כבר יכולתי להתיישב על המיטה ממול.
"את בסדר עכשיו?" שאל ברוגע
"כן,יותר טוב,תודה"
"לך אין את זה?" שאלתי,זה נראה לי קצת מוזר
"או,יש לי,ועוד איך יש לי" אמר במרירות "רק שלי כבר יש כדורים שאני לוקח מראש,ואל תשכחי שאני פה יותר זמן"
"וואלה" אמרתי,והייתה שתיקה מביכה.
"תקשיב,אני אומרת לך דוגרי,אני לא מפחדת ממך,אבל אני כן דואגת.נהיית לי מן ידיד,וגם אני לא רוצה שלא
תהיה לך דרך חזרה.אז אני חושבת שאני ואתה צריכים ללכת לרותי."
"למה?" שאל בחשדנות "את רוצה לעזוב גם את?"
"לא," אמרתי עם חיוך על הפנים "אני רוצה שאתה תהיה החונך שלי"
לפי מד הכניסות יש דווקא הרבה כניסות לבלוג,אז למה לא מגיבים?! ממש לא בא לי להיות כמו אלה שאומרים
"אם אין לפחות תגובות,אז אין פרק" ,בגלל שאני לא כזאת,ואני גם עושה את זה בשביל עצמי...
אבל נחמד לקרוא מאנשים שאהבו,ואפילו מכאלה שלא,מה דעתם... 
אז עכשיו עם חיוך כמו רותי (
) שבת שלום!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
