מופע הארנבות של ד"ר לוי

ע' לוקח ריטלין באופן קבוע. לפני כחצי שנה עברה עליו תקופה לחוצה מאוד בעבודה והוא לא הצליח להתרכז. העבודה שלו דורשת ממנו ריכוז במשך שעות רבות ובדרך כלל הוא מצליח לרסן את עצמו אבל כשהוא ישב מול הרופא הוא הודה שמהיום שהוא זוכר את עצמו הוא לא מצליח לקום בבוקר, נרדם באמצע היום ולא יכול לישון בלילה.

בגיל 15 גילו אצלו הפרעות למידה. באותה תקופה (תקופת האבן) לא היתה מודעות בארץ והפיתרון של מערכת החינוך היה לתת זמן נוסף בבחינות. לא בדיוק עזר לו. מצד שני כשהוא למד ועבד בדרך שלו הוא סיים את הבחינות לפני כולם, סיים תאר ראשון במתמטיקה ומדעי המחשב וההצלחה שלו אחרי בית הספר לא הוכתרה כ"הפרעת למידה".

רופא המשפחה שלו בארץ עדין חושב שהוא עצלן והטיפול שע' צריך זה הליכה 40 של  דקות ביום ואין מה לעשות איתו.

לא היתה לי דיעה בקשר לריטלין כי לא היה לי ניסיון אישי. אני יודעת שריטלין מטפל בשתי קצוות של הפרעות: הפרעות קשב – עוזר לריכוז והיפרקטיביות – מרגיע.

אמא שלי אמרה לכל אורך הילדות שלנו:

אין ילד רע, אין ילד עצלן יש ילדים שנתקלים בקשיים וצריכים עזרה.

היא אשת חינוך ודגלה באיבחונים. לכל האחים שלי (כולל אני) יש ליקויי למידה. אני לא מסוגלת לזכור את לוח הכפל מעבר ל 5 ולא מסוגלת לחשב בראש (זה לא הפריע לי לסיים את החוג היוקרתי באוניברסיטה ולעבוד במקומות מעניינים). לאחי יש בעיה במוטוריקה עדינה ואת החומר לבגרויות אמא שלי הקריאה לו לקלטות והוא הקשיב להן. אני לא אספר לכם מה הוא עושה היום אבל תאמינו לי שאף אחד לא מתייג אותו כ"טיפש" או "מפגר". הוא בנה את הקריירה שלו ואת חייו האישיים באופן מעורר הערצה.

יש דרך נכונה לאבחן כשמשהוא נראה כלא בסדר. האם יש בעיות בין ההורים שמשפיעות על הילד? האם מציקים לו בבית הספר ומועכים לו את הביטחון העצמי? האם מישהוא מתעלל בו מינית? האם יש לו בעיות קשב? האם הוא היפראקטיבי ולא יודע איך לתעל את האנרגיה שמשתוללת לו בגוף? האם הילד מאוד בישן? האם יש לו צורך הרסני לבדוק גבולות? האם הוא בדיכאון? השאלה היא אחת – למה?

אני מאמינה שטיפול בכדורים (ריטלין, פרוזק או כל כדור אחר) חייב לבוא בשילוב עם טיפול פסיכולוגי. פסיכיאטר נותן כדורים, פסיכולוג, פסיכולוג קליני ויועצים מחפשים את ה"למה".

גם כשמחפשים את ה"למה" צריך להפעיל את חוש הביקורת. לא כל מי שיש לו תאר לפני ואחרי השם הוא אכן בעל מקצוע טוב או טוב לאדם ולמקרה הספציפי שמעניין אתכם.

אני יכולה לספר לכם שכשע' ואני חיינו בארץ היתה לנו תקופת משבר וע' החליט שאנחנו צריכים ללכת לטיפול זוגי. ישבנו בחדר מטופח אצל יועצת טרנדית שכולם הולכים אליה והיא שאלה אותנו "איך הזיונים שלכם?", "את יכולה לסדר לי פגישה עם אבגדה?" היא דיברה איתי והעבירה לו (תוך כדי שנשבעה שזה חסוי), היא התקשרה אלי ואמרה לי שאני חייבת להפרד ממנו ושהיא לא היתה נשארת, היא שלחה אותנו לחברים שלה לקנות דברים ולקחה אחוזים מהעסקה ואת התשלום קיבלה בשחור.

באותה תקופה היא היתה אלוהים בשבילנו, היא היתה –היועצת. יש לה תאר, היא מקצועית, היא רואה את האמת שאנחנו לא רואים. היו כמה חודשים שהיא הצליחה לעורר בי ספקות לגבי עצמי ולגבי הקשר ואז תפסתי אותה בשקר ובאותו רגע הסתיימו יחסינו.

היום אני נפגשת עם יועצת קבועה כבר שנתיים (אולי יותר), שמעתם עליה הרבה כאן. כשאני משווה את מערכת היחסים שלי איתה, את עומק השיחות, את השינוי שחל בי כשהתחלתי להכיר את עצמי, לא כי אמרו לי מה לחשוב, כי דיברתי והקשבתי והתווכחתי ולמדתי וחשבתי הרבה וקיבלתי כלים להיות מודעת לסיבות שגורמות לי לריב עם ע' (כי לפעמים אני כועסת על ההורים שלי ומוציאה את הכעס עליו) קיבלנו כלים ולמדנו איך לריב ומה גורם להחמרת הריב (אם אני הולכת באמצע הוא מרגיש נטוש ומתעצבן יותר). אנחנו יוצאים מהמקום של – רוצים להיות יחד ועכשיו איך עושים שזה יעבוד.

הבאתי לכם את הדוגמא הזאת כדי שתבינו שלא כל מטפל נכון לכל אדם. לא כל כדור נכון לכל מטופל. מינון לא נכון לא הופך כדור ללא טוב.

לדוגמא כשע' התחיל לקחת ריטלין חיפשו את המינון המתאים ובין היתר ניסו ריטלין בפורמולה של 12 שעות. הכדור הזה לא הצליח להעיר אותו למרות שהיה באותו מינון של הכדורים שהוא לוקח עכשיו וכן מצליחים לעורר אותו ולהביא אותו לריכוז ותפוקה שהוא מצפה מעצמו.

הבעיה של ילדים היא שהם עדין לא פיתחו את ניסיון החיים שיתן להם כלים לדעת מי הם ומה טוב עבורם. ההורים והמורים (שגם הם לא יודעים הכל וטועים לפעמים) קובעים עבורם תארים ומסגרות וכשאין תמיכה נכונה הילד לובש את מעיל "המפגר" או "הדפוק" וצולל לתוך הבור המתייג הזה.

אף אחד לא מושלם ! כתבתי לכם את המשפט הזה עשרות פעמים.

אם הייתם יודעים כמה פוליטיקאים, אנשי עסקים מצליחים (מראשי המשק), שחקנים, דוגמנים ואפילו מורים לוקחים כדורים על מנת לעזור לחוכמה, טוב הלב והיופי הפנימי שלהם לצאת החוצה.

אל תתנו להם לעבוד עליכם. אם אתם מרגישים שמשהוא מקשה עליכם (קשה לכם להתרכז, אתם יודעים שאתם חכמים והציונים לא משקפים את זה, יש לכם אנרגיה שמשתוללת בגוף, אתם מרגישים לבד או כל דבר אחר) דברו על זה. דברו עם אמא או מורה או אחות או אדם אחר שאתם סומכים עליו (לכו עם מה שאתם מרגישים).

אל תתנו לאף אחד להגיד עליכם משהוא שאתם יודעים שזה לא אתם.

אם הכדור מרדים אתכם, מעורר אתכם, מדכא – תגידו. המינון לא נכון, הכדור לא נכון אתם היחידים שיכולים להסביר במילים מה אתם מרגישים.  ואתם תמיד צודקים בקטע הזה.  

כולנו יודעים לגלוש באינטרנט. למה לא לאסוף חומר על הכדורים ודרך הטיפול בכם ולשאול שאלות? כמה אתם יודעים על זאק אפרון, על נינט או מורן אטיאס? כמה אתם יודעים על עצמכם?

לפעמים האנשים שעוד לא גבהו (הילדים) חכמים הרבה יותר מהאנשים שסיימו לצמוח (המבוגרים).

קחו אחריות על החיים שלכם. אל תשחקו עם שטויות (ריטלין זה כמו קוק ומריחואנה) תתמקדו במה שיפה בכם ויום אחד כשיגמר הסיוט של בית הספר והמורים אתם תפרחו ותהפכו לאנשים יפים, מצליחים, הם ישארו במקום.

(רוב המילים בפוסט הזה הן המילים של ע'. חשוב לו שתדעו מה יש מאחורי חומות בית הספר והצהרות המורים. הוא היה שם ושרד)