אני מרגישה קלות מסוימת בדברים שבעבר הרגישו לי בלתי אפשריים, ובלתי אפשריות בדברים שבעבר הרגישו קלים. למשל, להפתח, פעם זה היה קל. ולימודים, פעם היו בלתי אפשריים.

דיברתי עם מלסש על תשומת הלב מהקביים וכמה היא מלחיצה אותי, והיא, שעברה תאונה והתמודדה עם כל הסיפור בחתיכת חן, אמרה שגם לה היה קשה אבל שאנחנו סתם בונות פיל מכלום ושהכל שטויות. בראש עניתי לה שזה לא בדיוק תשומת הלב יותר מהקושי להתמודד איתה וחוסר הידיעה מה להגיד, מה לעשות, בחינה של כל צעד, מחשבות על קיום, תפיסת המקום, הפרעה מרחבית, התלות באחרים, ועל הקושי להפנים שאני שווה עזרה כלשהי ולוחמה בתחושת חוסר התועלת, ובכל התיק שחסרות תועלת מביאה איתה משנים של מסרים אכזריים מהסביבה. כל אלה מסתכמים במבט לרצפה להגחתם של כל עוברי האורח, בכל מקום, בכל רגע נתון מחוץ לבית או בתוכו, בין אם מכירה ובין אם לא. כל אינטראקציה. למדתי שזה לא כל כך נורמטיבי להגיד את כל זה. אנשים נבהלים לכל היותר ולא כל כך יודעים מה להגיד לכל הפחות.

בפועל אמרתי לה שהיא נסיכה ותודה על הדאגה והתמיכה. אין לי תסריט אחר לשיחות כאלה, למרות שבימי רגל שלמה אני כנראה הייתי מפרטת הרבה יותר.

זה יעבור בקרוב ואני עוד אדבר על הימים האלה כעל אנקדוטה מפעם, כשיגיע היום שבו אוכל לקרוא להם פעם, מזמן.

אני לא יודעת איך אנשים מתמודדים עם דברים כאלו וגרועים יותר בגבורה שכזו, אנשים כמו מלסש, שאני לא יכולה לדמיין אותם מתבכיינים כמוני על לקום מהכסא לשירותים רק כי זה לא נעים להרגיש את הקביים בבית השחי. יש לי מי שיעזור לי ואני מתמסכנת שאני בכלל זקוקה לעזרה. לא, אני יודעת, זה פתטי, יש לי מלא פריווילגיה, אני מוקפת בכל טוב. אני יודעת. אני יודעת.

ככה הנפש, וזה המקום לבכות, אז בוכים.

מדי פעם התפקוד של שלו מכניס אותי לפאניקה פנימית בנוגע למערכת היחסים שלנו, ואז אני מרגישה שאני אהיה לבד לנצח בתוך מערכת היחסים, ואז אני מעירה הרבה ומלחיצה אותו ואז הוא הוא מתפקד עוד פחות טוב אל מול הצרכים שלי בתוך הזוגיות. כמעט נפרדנו מספר פעמים בחודשיים האחרונים, פעם אחרונה הייתה כבר די גדולה. דיברנו על ייעוץ זוגי לפני כן אבל כלום לא יצא מזה. היום אנחנו הולכים בפעם הראשונה. הוא אמר לי הבוקר שלדעתו זה יכול לחכות לעד שתחלים לי הרגל, הוא סומך עלינו שנצלח. זה חמוד, ואני לא מתכוונת לזה בקטע מתנשא, זה באמת חמוד, אבל אני רואה הרבה פאניקה ולבד בעתיד ואני מאד רוצה שלא לראות.

חלק מזה יהיה עליי, ואני מקבלת את זה שלעיתים אני מגזימה. אני צריכה שהוא ישמע ממישהו אחר על החלק השני, התפקיד שהוא יצטרך ליטול בלהביא ביטחון עבורי. יתכן שגם נגמרו לי הניסוחים אחרי חמש שנים. יתכן שאני אקבל כלים כלשהם להפחתת הפאניקה בכל פעם שהביטחון שלי מתערער, אני ממש אשמח לכאלו.

הופתעתי כשחבר שלו לא ישן בלילה כששמע שאנחנו מפרידים כוחות. הרי אנחנו מדברים על הצרות בינינו בפתיחות מלאה, ואולי בשיתופיות-יתר הייתי אומרת, עם כל הסביבה שלנו. אחר כך נזכרתי שבפעם הראשונה שכמעט נפרדנו בחודשיים האחרונים, יום למחרת היינו שוב זוג ממש חזק במפגש משפחתי, עם הרבה תמיכה שקטה זה בזו, מאד ראינו אחד את השנייה והרבה וידואיי-אוקיי. זה היה יום חלש עבורי כיאה ליום שאחרי, ואולי פחות התאים לי לראות אנשים, אז הוא תפס קצת יותר מקום בניהול השיחות.

היועצת הפוטנציאלית מערבית כנראה, אבל אולי לא. לא הייתי חושבת על זה פעמיים אם לא המצב וזה. אנחנו נאלץ לדבר על המצב החרבנא בישראל ועבור יהודים בעולם, מאחר וכל הקוגניציה והרגש וההתנהגות שלי מוזנקים או מושפעים ממנו על בסיס יום יומי. אני לא יודעת אם היא בקטע של לצרוך תוכן על זה, מה היא יודעת או מה היא חושבת שהיא יודעת, ומה היא חושבת על מה שהיא יודעת או מה היא חושבת על מה שהיא חושבת שהיא יודעת.

ניסיתי טיפול עם מטפלת חדשה על עצמי, אחרי טיפול פסיכולוגי מאד מוצלח של חמש וחצי שנים עם הפסיכולוגית הישראלית שהייתה לי, ומצאתי את עצמי אומרת שאני לא רוצה לדבר על המלחמה. אחר כך במשך חודש ניסיתי להבין מאיפה הבאתי את המשפט הזה, כי זה בערך כל מה שאני מדברת עליו עם חברים ומשפחה פה, ואין פגישה חברתית שהמצב או חוויות נזגרות ממנו או התחושות שלנו בגללו לא עולה. המסקנה שלי היא שאחד הפחדים שלי עם מטפלים מערביים היא שלא ארגיש בטוחה לחלוק כלום מהנוגע למצב. אין לי בעיה בכלל לחלוק את החלקים המביכים מהביטוי של הטראומה שלי, אבל כעסים על דברים באמת מכעיסים ודאגות מדברים באמת מדאיגים? לא, לא, הכל בסדר. 

בארץ היה לי קל יותר להתנתק, כנראה כי ביציאה לרחוב לא היה לי את הפחד מאנטישמיות, או הסיכוי להתקל בה. גם אם לא נתקלים, שזה המצב שלנו בגדול, שומעים סיפורי אימה מאחרים עם חיים הרבה יותר ססגוניים משלנו, ומן הסתם זה מחדיר פחד. אמרו לנו שאנחנו גרים במקום מיוחד - לא שלא שמנו לב - ושפה אין. אני יכולה רק לקוות שלא יחלחל בהמשך.

שמתי לב, לפני ששברתי את הרגל, לטרנד של חצאיות ארוכות, וזה גרם לי להרגיש שאני בחרדי-לנד. לרגע חשבתי שאולי יש פה יותר יהודים משחשבתי עד שראיתי בובות ראווה שהולבשו בחצאיות ארוכות.

בכל מקרה אני מעסיקה את עצמי בלימודים, בחיפושי עבודה, פאזלים, שיפור תיק עבודות, לנסות להיות חיובית יותר איכשהו בתוך כל זה. להדוף את הפולשנות והכפייתיות של כל הנושא הזה ממני.