Nothing Overly Special

יש דברים מינורים, בלי ערך רומנטי או קלישאתי ניכר לעין, אולי רק קמעה, שפשוט עושים לי תחושה טובה, זיכרון מרומם שיכרון מחשבתי רגעי, משהו לייחל לו ולצפות לו.

הצורה בה מכחכח אהובי בגרונו, כחכוח כזה שלרוב בא לפני דיבור, אולי לפני עמדה בויכוח, או בזמן הקשבה ומילים שעומדות בקצה הלשון בונות עצמם לפני שנאמרות, המחשבה והמילה לפני הדיבור. כחכוך שאיננו צורמני, כחכוך משחרר, נמוך מעט. מין תמונה נעה קצרה שנשנית במחשבותיי וגורמת לי לחייך. 

ולאחרונה נחקק לי עוד דבר.

המבט בעיניו כאשר מנשק את ירכי ובוחן את תגובות גופי והבעת פני, המבט החושק, שרוצה לספק ולרצות, המבט החושני עם החיוך בעיניים, חיוך מעט ממזרי, אך אוהב ואכפתי, ניצוץ בוחן, ולשונו הרכה נעה כלפי מטה עם תנועה חלקה של כולו כלפי מטה. כמו בד משי, התמונה שלו מחליקה במורד גופי, מהחזה, אל הבטן והירך ועד כפות רגליי.

מדי פעם עוצם הוא את עיניו ומתרכז בנשיקה הרכה, נוצר את תמונתי בראשו לרגע, כשצווארי נמתח אחורנית, עיני נעצמות ואז מביטות בו באותו אופן שהוא, רק בצורה יותר כנועה, מעריכה ומודה ושפתיים שמתלבטות אם להיפתח לצלילי אנחה רכה או להינשך קלות.

אני רוצה לנשק אותו עכשיו.

למרות שהוא קורא פה, אני רוצה להתעלם מכך לגמרי. אני עוד מתלבטת אם לאפשר לו לקרוא או לא, כי אולי זה קצת יקבע אותי. למרות שאני מאמינה שכך או כך הוא יקרא.

יש לו נטייה לעקוב אחר הסקרנות לאחר הדחקת כל השלכה שעלולה לנבוע מכך. ואם אאסור עליו והוא יקרא זה סתם יוביל לסכסוך על אמון. למרות שזה טיפשי כי זה אומר שכך או כך זה קורה, זה פשוט שאם אני לא אוסרת ממנו זה רק מקרה תיאורטי.

אולי הוא יכול לומר לי מה דעתו בנושא, אם כבר פותחים הכל על השולחן.

בלי קשר, היינו עכשיו אני ואבא אצל השכנים החברים הטובים של ההורים שלי. אני לא יודעת איך ההורים שלי ולין לא שמים לב שקיי מסתכל עלי בצורה הזאת. חיוך שטוף זימה שכנראה להם נראה ידידותי למדי.

בעיקר אמא, שמתנדבת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית כבר שנים וכל הזמן קוראת מאמרים ומתעסקת בקורסים של זה ושומעת סיפורים ומטיפה לי באופן אינסופי ואומרת שבד"כ זה בא ממישהו קרוב שלא חושדים בו. איך היא לא שמה לב, היא שיכולה לזהות מה אנשים מרגישים וחושבים על-פי האינטואיציה שלה, על פי רגש. זו שתמיד משוויצה ביכולות שלה לקלוט אנשים... היא לא שמה לב למבטים שלו, היא מעולם לא שמה לב שבמסאז' שלו יש יותר ממסאז'.

אני כבר לא הולכת לטיפולים אצלו, לא מאז הפעם בה הוא התחיל לרעוד, וכששאלתי אותו למה הוא רועד הוא ענה שהוא לחוץ. הצטערתי שלא שאלתי למה הוא לחוץ. עד אז, במילים הוא הרעיף עלי רק דרך מסך המחשב.

מציק לי שאהובי כל הזמן מזכיר את העניין. יכולתי באותה מידה לא לספר לו וגם הוא היה כנראה מחבב אותו. הוא הרי נחמד וחביב.

מה שכן, אני לא מאמינה שהוא עושה את זה לעוד בנות. אני חושבת שהוא לא רוצה להסתכן והוא גם לא יעשה כלום לאחותי כמו שאהובי כל-כך חושש. היא לא כמוני, והוא גם בטח ימות עד אז. הוא מכיר אותי עוד הרבה לפני שנהייתי לנערה חיננית כל-כך, הוא תמיד היה נחמד בצורה ידידותית כמו שמצטייר בפני ההורים עד שנהייתי פחות תמימה והוא ידע שאבין ושלא יפוצץ לי בועה של תום.

רק בשנים האחרונות הוא ככה וגם אז הוא לא כופה את עצמו.

המראה שלי הוא מה שמדרבן. הוא רואה בי יותר מזה.

מובן שזה חולני, אני לא מצדיקה פה כלום בכלל. ברור שבאופן עקרוני אני אמורה לעצור את זה לחלוטין ולדווח אם הוא ממשיך. אני פשוט לא נותנת לו למשוך את זה למקום כזה. מי אני שאומר שזה חיוך תאוותי? בסך הכל חיוך רחב.

~Freyja