•°«כותבת מהלב»°•

וואו, איזה מוזר להכנס לדף עריכה הזה ואשכרה לכתוב בו משהו....

אפילו לא הסתכלתי כמה לא כתבתי, אבל אני חושבת שזה כמעט שנה.

אני מקווה שאני טועה, כי אם לא, זה יהיה ממש רע.

לא, אני לא חוזרת לכתוב פה על בסיס קבוע... וכן, ממש הייתי שמחה להגיד לכם שכן,

אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת.

גיליתי שיש קוראים מסוימים שלא אמורים לקרוא פה, ואני פשוט...

אני לא מרגישה שזה הבלוג שלי יותר. הבלוג הזה הוא לא מה שהיה פעם בשבילי -

המקלט שלי, הפורקן שלי, הכותל שלי. אני מרגישה כאילו כל מילה שאני אכתוב פה,

ישר יישפטו אותי, יצביעו עליי, יתייגו אותי.

במשך שנים (בכל זאת, לפני שבוע הבלוג חגג 4 שנים - וואו!) הבלוג הזה היהמין יומן כזה.

כתבתי פה כמעט כל יום, כתבתי בדיוק מה שאני מרגישה ולא פחדתי.

כי חשבתי שאף אחד מהסביבה שלי, מהבי"ס שלי לא באמת קורא פה...

ואז גיליתי שטעיתי, ושדברים שממש רציתי לשמור לעצמי, יצאו החוצה.

לא, לא הפסקתי לכתוב - אני לא מסוגלת להפסיק לכתוב. פשוט הפסקתי לכתוב בבלוג.

אני לא אומרת שאני אסגור את הבלוג... אני לא רואה את עצמי לוחצת על "delete"

ומוחקת 3 שנים של כתיבה אינטנסיבית ואמיתית שאין לתאר.

הבלוג הזה הוא חיים שלמים, ואני לא יכולה למחוק אותו...

אבל אני לא יכולה לכתוב פה, בטח שלא כמו שהייתי כותבת פעם.

אתם בטח שואלים "אז מה הפואנטה של הפוסט הזה?"... אה, האמת ששכבתי אתמול בלילה במיטה,

ופתאום חשבתי על הבלוג הזה.

פתאום הרגשתי חשק מטורף לכתוב פה, חשק שלא היה לי כבר כמעט שנה.

אז הנה, אני פה, מנסה לעשות מין סגירת מעגל שכזו...

אז מה קרה לי בכמעט שנה האחרונה הזאת? וואו, הרבה יותר מדי.

איבדתי בן אדם שהיה מאוד-מאוד חשוב לי, איבדתי אנשים אחרים שהיו מאוד חשובים לי.

התבגרתי, התגברתי, התחזקתי. הבנתי שאין מה לעשות - אנשים תמיד עוזבים בסוף.

נסעתי לפולין, למסע המדהים לפולין. בכיתי, הבנתי מה היה שם, הכרתי אנשים חדשים

בשכבה שלי, הכרתי אנשים חדשים-ישנים שאבד איתם הקשר. חיזקתי קשרים עם

אנשים שלא היה לי הרבה קשר איתם. פולין 2009 היו אחד הדברים שהיו הכי משמעותיים

בכמעט שנה האחרונה שלא כתבתי פה.

הממממ זה נשמע כמו הרבה דברים, לא? לגמרי... אבל יש עוד. P:

אולי אחד הדברים הכי משמעותיים שקרו לי בכמעט-שנה הזאת? התאהבתי. כן, התאהבתי.

התאהבתי במישהו הכי לא צפוי בעולם, במקום הכי לא צפוי בעולם, בזמן הכי לא צפוי ולא מתאים

בעולם... בדיוק כמו שכתבתי בפוסט האחרון - לא יודעת מתי הוא יגיע. אולי כשאני אפסיק לחכות.

כן, זה אולי נשמע ממש מפגר - הרי הייתי מאוהבת במישהו כמעט כל כיתה י'...

אבל רק עכשיו, כשהתאהבתי, הבנתי כמה לא משמעותי היה כל מה שהיה לי לפני שנתיים.

עכשיו אני רק מבינה שלא נתתי לעצמי להתאהב לפני שנתיים, לפחות לא באמת.

עוד היו לי טראומות מהקשר מלא האסונות עם עוז, והאמת היא? האמת היא שפחדתי.

פחדתי להתאהב, פחדתי להתאהב במישהו אחר כמו שהייתי מאוהבת בעוז.

ועדיין? אני בחיים לא אהיה מאוהבת כמו אז, אני לא מסוגלת.

אני לא מסוגלת להיות עיוורת כמו פעם, לתת את הלב שלי כמו פעם, על מגש של פלטינה.

אני עדיין פוחדת, אני עדיין מנסה לשמור על עצמי. בחודשים הראשונים, כשרק התחלתי להכיר

אותו, עוד הייתי בהכחשה שאני מאוהבת בו.

רק לפני חודשיים-שלושה התחלתי להודות באמת הכואבת הזאת - שאני מאוהבת בו.

אם תשאלו אותי, אני עדיין בהכחשה שאני מאוהבת בו...

מה עוד היה? אה, אם כבר דיברנו על עוז - ראיתי אותו. בעצם, אני רואה אותו כמה פעמים בשבוע.

לא, לא חזרתי לקראטה - יש לי עוד טראומות מהמקום הזה... XD

אבל עוז התחיל לשרת בפנימייה ליד הב"יס שלי, ככה שבעצם אני רואה אותו כמה פעמים בשבוע.

אני לא אגיד שזה לא מחזיר אותי לפעם... לילדה המטומטמת בת 12 (ו-13, 14, 15 וכמעט 16),

שהייתה מאוהבת עד מעל הראש, בנסיך, בחלום, במישהו שהיא ידעה שלעולם לא יהיה שלה.

אני לא אגיד שאין לי פרפרים בבטן כל פעם שאני רואה אותו, או כל פעם שהמבט המופתע שלו

סוקר כל סנטימטר בי. ואני גם לא אגיד שאני לא חושבת עליו, או על פעם..

ואני לא אגיד שאני לא מתגעגעת לאיך שאהבתי אותו, לכמה שהוא אהב אותי.

אני לא אגיד את כל הדברים האלה, כי אני יודעת שזה יהיה שקר אחד גדול ומכוער.

אבל אני כבר לא בת 12, אני כבר הרבה פחות מטומטמת, ובזכותו (או בגללו), אני כבר ממש

לא מי שהייתי כשהייתי מאוהבת בו. אז תודה לאל, המוח לא נוזל לי והלב שלי לא קופא ולא יוצא לי

מהמקום כל פעם שאני רואה אותו. ועל זה? נאמר אמן.

לפני כמעט 3 שבועות חגגתי יומולדת 18... מוזר, הא? 18. גדולה, חוקית, בוגרת. כמה חיכיתי

ליום הזה. עשרות הודעות בפייסבוק, סמסים, טלפונים, חיבוקים, נשיקות, בלונים.

בית ריק, מסיבה, מוסיקה, ריקודים, חברים, הרבה אלכוהול, כיף, אושר, הייתי בעננים..

אפילו שמושא האהבה החדש לא היה שם (גיבוש מהצבא), ולמרות שכן הרגשתי שהוא לא היה שם,

נהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן. הרגשתי יומולדת, הרגשתי בת 18, הרגשתי חוקית!

ועם כל הכיף, עם כל האושר, עם כל החברים האוהבים, החיבוקים, הנשיקות, והאלכוהול,

משהו היה חסר, מישהו היה חסר...

כן, חפרתי שורות שלמות על כמה שאני כבר לא ילדה מטומטמת ומאוהבת בת 12, וזה אפילו מרגיש לי

פתטי לכתוב על זה, אבל... הוא היה לי חסר, עוז היה לי חסר.

עם כל מאות ה"מזל-טובים", המזל-טוב שהכי חיכיתי לו לא הגיע. לא ביום של, לא יום אחרי,

לא שבוע אחרי, לא שבועיים אחרי... המזל-טוב הזה, שהיה מגיע כל שנה מגיל 13, כמו שעון, לא הגיע. 

בימי הולדת 13-14, ברכה אישית, פנים מול פנים. בגיל 15, סמס, הודעה באייסיקיו, וטלפון.

בגיל 16, סמס והודעה באייסיקיו. בגיל 17, הודעה באייסיקיו וטלפון.

ובגיל 18, הגיל שהכי חיכינו ודיברנו עליו? כלום... לא סמס, לא טלפון, לא פייסבוק - כלום. שקט.

גם לא הטרמפ המגניב שקיבלתי מאהובי החדש על הבוקר, לא הבלונים, לא המתנות,

לא החיבוקים, לא הנשיקות, לא הרישיון, ולא שום מזל-טוב שקיבלתי (כולל מאהובי) לא ישכיחו

את העבודה שאת המזל-טוב ש-לו הכי חיכיתי, לא קיבלתי. ואני עדיין מחכה, בפתטיות...

כן, עברו 3 שבועות, אבל אני עדיין מחכה. כי הוא אמר שהוא אף פעם לא יישכח. הוא אמר שגם

עוד הרבה מאוד שנים, הוא אף פעם לא יישכח את התאריך הזה, ה-4.3. והוא כן שכח.

אז... מה היה לי בכמעט-שנה האחרונה?

איבדתי, פגעתי, נפגעתי, בכיתי, כאב לי, הלכתי, ברחתי, נעלמתי, שכחתי, נשכחתי, כעסתי, שנאתי,

התגעגעתי, התאכזבתי, ציפיתי, קיוויתי, צחקתי, חייכתי, שמחתי, התבגרתי, התגברתי, התחזקתי,

הבנתי, חלמתי, הרווחתי, ניצחתי, הפסדתי,  קיבלתי, נתתי, לקחתי, לקחו לי, הכרתי, מצאתי...

אבל הכי חשוב? הייתי נאהבת, אהבתי, והתאהבתי.

חחחחחח וואו, תכננתי שזה מין פוסט "סגירת-מעגל" קטן כזה של מקסימום 10 שורות. המממ טעיתי!

אז תודה למי שקרא עד לפה... ומי שלא? לא נורא, אני חושבת שזה היה יותר בשבילי מאשר בשבילכם. (:

עדיין אוהבת אתכם המון, למרות שאני נעלמת ולא בדיוק חזרתי. 3>