אף פעם לא הייתי מקובלת
לא ביסודי לא בחטיבה ולא בתיכון
תמיד היו לי מטרות או דברים שהיה לאחרים ואף פעם לא השגתי
כשרבתי עם חברה הכי קרובה אלי בתיכון והפסקתי לדבר איתה נשארתי לבד ולא מצאתי את עצמי
שוטטתי לי מפה לשם מפה לשם, אנשים שעשו לי רע, אנשים שלא התאימו לי וניסיתי לחשוב שכן
לא היו לי באמת חברות טובות בבית ספר
התגייסתי, משלב לשלב אני מרחיקה חברה ועוד חברה.. לא רוצה אותן בחיים שלי
לא צריכה זיוף
אז אני חוזרת הביתה ואין לי הרבה מה לעשות יותר
ואמא שואלת אותי כל פעם למה אני עצובה.. ואני עונה לה כל פעם "מה חדש? חדש לך שאני עצובה? חדש לך שרע לי או שאני מתלוננת?"
קשה לחיות בבית, כשהבת הבכורה יצאה בלי הרבה חברים, הבת האמצעית מוקפת חברים, הבת הצעירה מסתכלת ומנסה ללמוד מהן
לא רוצה להיות כמו אחותי הגדולה.. נשארה בלי חברים
מצד שני, אחותי השניה החברות אצלה זה זיוף..
אוף
בא לי להשתכר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
