תקראו לי מוזרה
תאמרו לי שאני צריכה להתבגר ולהמשיך הלאה
תאמרו לי להפסיק להתקע על דברים
תמשיכו לחשוב מה שבא לכם..
אולי בניתי לעצמי חומה שתמנע ממני להיפגע מדברים מהעבר ולהסתכל עליהם אחרת.. אבל לא שכחתי מהם.
מרגיש לי שרוב האנשים עסוקים בעצמם.
מרגיש לי שרוב האנשים שוכחים.
יש אנשים שכבר לא אכפת לי מהם. אולי כי פשוט הצלחתי לראות את התמונה אחרת. והבנתי שהם לא שווים את זה.
אבל אני יכולה לומר לכם שיש דברים שעדיין מפריעים לי. כאלה שמרגיש לי שהם כן שווים והפסדתי. או שהם הפסידו אותי. ואז כן אכפת לי.
וכן לפעמים אני נכנסת לפרופיל שלכם בפייסבוק ותוהה.
האמת שזה מרגיש לי כאילו לא היה.
מידי פעם אני מדמיינת את עצמי ולא מצליחה להבין מי אני. מי זאת שהייתה עושה כל מיני דברים.
מי שזאת שעברה בין הוסטלים לבד..?
מי זאת שהייתה ממלצרת?
מי זאת שהיה לה אי פעם חבר?
מי זאת אני ואת?
מי זאת אני ואתה?
מי אתה שהייתי פעם מדברת איתו?
מי את שהייתה פעם חברה טובה שלי והיום אין לי מושג מי את?
לפעמים אני רואה את עצמי זרה. כאילו זאת לא אני. זאת מישהי אחרת.
כי משתנים עם השנים. ואני מרגישה שיש לי כל מיני גירסאות מגוונות ושונות.
אני השמחה
אני העצובה
אני הכייפית
אני המשעממת
אני הבכיינית
אני המשוגעת
אני המגניבה
אני החנונית
אני הפריקית
אני החופרת
אני שיש לה הרבה חברים
אני שאין לה יותר מידי חברים
אני החסרת ביטחון
אני הבטוחה
אני השיכורה
אני הסטלנית
אני הבלתי נסבלת
לא יודעת מה אני היום..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
