חשבתי על זה שבא לי למות.. ואז צצו לי כל המחשבות שאני יודעת שאם מחר זה היה היום האחרון שלי לחיות אני יודעת מה הייתי עושה.
זה כל כך מטומטם איך אנשים שצריכים לא לעניין אותי משפיעים על ההתנהלות שלי מידי יום. אנשים שאני כבר לא בקשר איתם, אנשים שלא יודעים בכלל שאני חושבת עליהם.
אני מניחה שהראשון, זה בן אדם שאני חושבת שאהבתי לפני 7 שנים בערך.. ועד היום אני מרגישה שאף פעם לא הייתי ולא אהיה מספיק טובה בשבילו. הילד ההוא שמלפני 7 שנים היה עושה פוזות בשכבה וסביבו היו מלא אנשים שתמיד הרגשתי לא מספיק ברמה שלהם או שבחיים לא ישימו עלי. ואף פעם לא ידעתי אם הוא אי פעם הרגיש אלי משהו. הבן אדם היחידי בערך שהרגשתי אליו משהו, למרות שאני לא אוהבת איך שהוא נראה ואיך שהוא מתלבש. עם כמה שזה מטומטם, אני חושבת שהוא הראשון בחיים שלי שלא יצא לי לסגור איתו מעגל, ואולי בגלל שזה היה בגיל כזה קטן זה השפיע כל כך הרבה והשאיר אותי עם הרבה שאלות.
השניה, זאת מישהי שהייתה חברה טובה שלי ונטשה אותי. גרמה לי להרגיש כזאת אפס ומוזרה. (לפני 3 שנים)
השלישית, עוד מישהי שהייתה חברה טובה שלי, והרגיש לי שהיא מדברת איתי רק כשנוח לה וכשהיא צריכה משהו. (לפני שנתיים)
הרביעי, החבר הראשון שלי, שלא הייתי מאוהבת בו, אבל הוא היה כל כך חשוב לי בתור בן אדם ולא יכלתי בלי לדבר איתו. ואז הוא פשוט נפרד ממני בטלפון ולא יצר קשר מאז. (לפני שנה וחצי)
אני חושבת שאלה האנשים שעדיין לא הצלחתי להתגבר עליהם..
חשבתי שאם זה היה היום האחרון שלי הייתי יוצרת קשר עם כל אחד מהם ואומרת להם כמה הם פגעו בי ואיך הם גורמים לי להרגיש עד היום.
ואז לרגע עברה לי המחשבה שאולי אני צריכה לעשות את זה פשוט עכשיו, אם זה כל כך מפריע לי כבר כמה שנים.
עזבו שזה מוזר לעשות את זה... כי זה לא קשור לחיים, זה מרגיש שכל כך הרבה פעמים אני מוותרת על הכבוד שלי בפני אנשים..
אוף חשבתי שאני באמת אפרוק כאן ואומר כל מה שאני חושבת ושזה יצא יפה, ואז פשוט כשהתחלתי לכתוב ירד לי כל החשק ולא היה לי כוח לכתוב יותר מידי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
