היי
חשבתי על זה ואולי חבל שלא כתבתי קצת בזמן הטיול את החוויה
היה לי מלא מה לכתוב ופשוט לא עשיתי את זה
אולי כי עכשיו גם משעמם לי ואני לא עושה עם עצמי יותר מידי
אז כדי להעביר את הזמן החלטתי ששווה קצת לכתוב
קוראים לי איקס ואני בת איקס שנה. אין לי שום סיבה להגיד מי אני ואיך קוראים לי.. מהסיבה הפשוטה שאני מעדיפה שדברים ישארו אנונימיים.
אני בישראבלוג כבר מ2006. הבלוג הזה הוא נראה לי מ2008. מתישהו רציתי לפתוח בלוג שאני אכתוב בו באמת את כל הדברים שאני רוצה לכתוב. כי לא כל אחד שמכיר אותי צריך לדעת עלי את הפרטים האישיים שלי.
אולי אני מוזרה, אולי אני נורמלית. אני חושבת שבסופו של דבר לכולנו יש איזשהו צד קצת מוזר.
לפני כמעט שנה טסתי לבד לבואנוס איירס. לא באמת רציתי לטוס לבד, והאמת שהרבה פעמים התפדחתי לומר "כן אני מטיילת לבד" כי אני לא אוהבת להיות לבד. ואני לא חושבת שאי פעם אני אוהב להיות לבד. גם בסרט into the wild בסוף הדמות הראשית מגיעה למסקנה שhappiness is only real when shared. שאגב זה סיפור אמיתי.
אמא ואבא הסיעו אותי לשדה תעופה. דמעות כבר הופיעו לאמא באוטו. גרם גם לי קצת לבכות. כי פתאום אני קולטת שעכשיו נובמבר ואני חוזרת רק ביולי. וזה מוזר פתאום לא להיות בקרבה של אנשים שאתה מכיר.
אני אוהבת לראות מקומות חדשים ואני חושבת שאני אוהבת לטייל. לטרק לא כל כך, כי זה פשוט לא כיף כשכואבות הרגליים. ואולי גם זאת הסיבה שהפסקתי לעשות ספורט. אני לא אוהבת לעשות דברים שאני לא אוהבת.
כל החיים שלי עשיתי דברים כי צריך. לעשות שיעורים כי צריך. ללמוד לבחינה כי צריך. אני חושבת שאף פעם לא ניגשתי למבחן בלי ללמוד אליו וגם כשלא כל כך למדתי ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. התגייסתי כי צריך. נשארתי באותו מקום שהיה לי רע כי אני לא בן אדם שבורח כשרע. מתמודדים.
אולי משהו בי באמצע קצת נדפק. או שתמיד הייתי כזאת. שלילית, פסימית, מתלוננת הרבה וכועסת. אני מודעת לדברים הרעים שבי. אני לא אוהבת אותם ואני לא יכולה לסבול עוד משפט של "עם גישה כזאת לא תגיעי לשום מקום".
ואולי זה גם מה שמרחיק לפעמים אנשים.
אז טסתי לבד כי לא היה לי עם מי, ולא מצאתי אנשים שנראו לי סבבה בלמטייל. אז כן טסתי לבד. ואני לא יודעת אם אני שמחה עם זה.
אתה יכול להיות במקום הכי יפה בעולם, ולא להנות ממנו, כי אתה מרגיש לבד.
אז היה לי קונקשן ארוך במדריד כי חשבתי שיהיה מגניב לראות עוד "יעד" על הדרך וגם חייתי בסרט שאני אכיר אנשים על המטוס. כי זה מה שאמרו לי על דרום אמריקה, יש ישראלים בכל מקום וכבר על המטוס מכירים אנשים חדשים. אז הפתעה חדשה, לא היו לי יותר מידי ישראלים על הטיסה, אם בכלל. הסתובבתי כמה שעות במדריד ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חשבתי לעצמי מה עכשיו ככה תהיה לי חצי שנה? ישבתי על ספסל ליד גן שעשועים ופשוט בכיתי. הסתכלתי על הורים עם ילדים ואז התחיל להיות מתישהו קצת קר. אז חזרתי לשדה תעופה 7 שעות לפני הטיסה והצ'ק אין היה סגור. 7 שעות נמרחתי על הרצפה בשדה תעופה. הייתי אז צעירה ולא חשבתי על האופציה שאולי יש וייפיי. שומעת כל שפה אפשרית אבל עברית לא.
נחתתי בבואנוס איירס והלכתי לעמדה של המוניות. יש גם מוניות ספציפיות שאומרים לקחת כי יש סיפורי גניבה. פתאום ניגשה אלי גרמניה ושאלה איפה ההוסטל שלי ואם אני רוצה לחלוק איתה מונית. אז זרמתי.
כוסעמק מה גרמניה? באמת שאין לי בעיה עם גרמנים. גם הייתי בגרמניה והייתי בשליחות של גרמנים. אבל חיפשתי רק ישראלים.
אז חלקנו מונית והיא התחילה לספר לי שהיא לומדת ספרדית כבר כמה זמן וממש מאוהבת בשפה והיא נסעה לבואנוס איירס לכמה שבועות כדי ללמוד ספרדית בבית ספר. היא עשתה תואר או עדיין (כבר לא זוכרת) במשהו שקשור לחלקאות, או משהו משעמם בסגנון.
היא הזמינה מקום בהוסטל אחר. החלפנו מספרים ואמרתי לה שאני אשלח לה הודעה אולי נוכל לעשות משהו אחר כך. אף פעם לא שלחתי לה הודעה. רע מצידי. אבל תכלס היא בטח גם שכחה מזה או היו לה דברים אחרים לעשות.
הגעתי להוסטל והעובד שם היה הודי והוא היה מאוד חמוד. אמר שהוא בעיקרון בא לזמן קצר לעבוד בהוסטל הזה והוא בעצם עובד בדרכ בהוסטל בפרו בקוסקו. הייתי בטוחה שכשאהיה בפרו אלך להוסטל הזה שוב. זה לא קרה.
היו שם עוד 2 בנות ישראליות שנראו לי קצת שוקיסטיות, עם בלאנסטון כמובן. האמת שלא ניסיתי לדבר איתן. גם הן נעלמו מהר.
אמרו שהשעת כניסה לחדרים היא ב2, והשעה היתה 10 בבוקר אם אני לא טועה.
אז נמרחתי על ספה שם בקבלה והיו שם בעיקר אירופאים ו6 ישראלים בנים. בהתחלה סתם הייתי בטלפון ואז החלטתי אולי לנסות לדבר איתם. אז סתם ניגשתי אליהם והם יבשו לי את החיים. אמרו שהם טסים היום לפוקון. שעכשיו, אחרי שאני מבינה את זה,קצת מוזר. מי נוסע מבואנוס לפוקון? אבל טוב שיהיה..
ממש התעצבנתי מזה שהם לא היו כל כך חברותיים. 6 בנים מסתובבים ביחד? מה אתם חבורת הומואים? ובכללי אתם רואים בחורה שרק הגיעה מהארץ, לא תהיו נחמדים??
חזרתי לוואטסאפ ובכיתי לחברה.
כשהגיעה השעה סוף סוף 2 הגעתי לחדר ולא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי. החדר היה לשישה אנשים עם מקלחת ושירותים משותפים. בהתחלה ממש נגעלתי, מה שלא ידעתי שזה אחד ההוסטלים היותר נקיים שיהיו לי בטיול. האמת שההמשך קצת מעורפל. אבל מתישהו כשהערב הגיע, נכנסה לחדר בחורה נמוכה וקטנה. קראו לה אנחלה לופז. הבחורה בת 30, לא נשואה, מבוגוטה קולומביה, הפעם הראשונה שהיא מחוץ למדינה. היא לא ידעה אנגלית וניסינו לתקשר עם הספרדית הצולעת שלי. היא הציעה לי שאחרי שהיא תתקלח נלך לנמל כי באחד הימים היא הייתה שם והיה נחמד. אז עלינו על אוטובוס והיה לה כרטיס אלקטרוני והיא שילמה עלי. זה היה מאוד נחמד מצידה. הלכנו בנמל והיא התבאסה כי המקום היה נראה קצת אחרת ביום שהייתה כי חלק מהדברים היו סגורים. אכלנו גלידה. אנחלה מאוד אוהבת גלידה, אפילו כשקר. היא סיפרה לי שהיא מאוד שמחה ושנסעה לבד ושהיא נהנת. שזה גורם לה להכיר צדדים אחרים ולהנות מהחברה של עצמה.
במהלך הטיול הבנתי כמה לטיניים הם אנשים חמים ושמחים.
יום אחרי אנחלה נסעה למפלי האיגוואסו.
הייתי שבוע בבואנוס איירס.
כל יום התחלפו האנשים. זה היה אני, אנחלה, זוג ברזילאים שתמיד ישנו באותה מיטה יחד וחששתי אם הם מזדיינים כשאני שם, אוסטרלי שהתחיל לעבוד שם ועוד בחור ברזילאי בשם לניני.
לניני, עד שהצלחתי בכלל לומר את השם שלו, היה בחור נחמד מאוד אבל לא הכי חכם. הלכתי איתו להחליף דולרים לפסו כי באותה תקופה דולר היה שטר שמאוד קשה להשיג בארגנטינה והיו החלפות בשוק השחור ברחוב פלורידה. תמיד מלחיצים אותך בכל האתרים שיכולים לעבוד עליך ושיש שטרות מזוייפים. אז הייתי מאוד לחוצה לגבי הכסף אז גררתי את לניני שיביא אותי לפלורידה ושיחליף לנו את הדולר לשער טוב.
לא ידעתי אז שדווקא ממש קל להגיע לרחוב פלורידה מההוסטל אבל לניני איכשהו עשה לנו דרך מאוד מוזרה להגיע לשם שאמורה להיות מאוד פשוטה. הבן אדם דובר פורטוגזית ולא יודע כמעט כלום בספרדית וקשה לו להבין. הלטיניים לא מגדילים ראש ולא עושים אחד פלוס אחד. אם לא אומרים להם את המילה בדיוק כמו שהוגים, הם לא יבינו. תגידו להם chocolate הם לא יבינו, כי אומרים chocolate' עם איזשהו דגש עם הT וה E.
ובכלל בואנוס איירס אמורה להיות עיר מאוד מפותחת אבל לרוב אין רמזורים להולכי רגל. אתה צריך להסתכל מתי יש רמזור אדום לרכבים.
אז לניני ואני די התחברנו, רק בקטע חברותי, למרות שעד היום הוא עושה לי לייק על כל תמונה בערך אבל בסדר.
באותה תקופה, לא היו כל כך הרבה ישראלים בדרום אמריקה. היינו חבורה מאוד מצומצמת של ישראלים וכל יום בא מישהו חדש.
בכללי, החדר השתנה. כל פעם מישהו עזב ומישהו אחר בא.
אחרי אנחלה בא ישראלי אחר בשם דור. שסהכ היה סבבה. הייתי מתלוננת לו בלילה על זה שהישראלים בהוסטל קצת יבשים. והוא הבין אותי. לא יודעת אם אהב אותי חח.
אחרי לניני בא סאם, אוסטרלי חמוד שהיה נראה שאוהב להיות לבד.
מתישהו כשהזוג ברזיאלים עזבו שאגב היו סופר חמודים (הבחורה נתנה לי חגורת כסף מברזיל), בא גרמני שהיה הולך לישון מוקדם וזה היה נראה שמה שהיה עושה כל היום זה קורא ספר.
רוב הישראלים לא ניסו להתחבר בכלל עם האירופאים. רק לי זה היה נחמד. כי פשוט פחות התחברתי לאותם אנשים. הם היו מאוד בתוך עצמם, והם עצמם לא היו כאלה מעניינים.
מה שהיה מוזר זה שלא ציפיתי שאני בכלל אתחבר לאנשים מחול.
הייתה גם ישראלית בשם טל שהיא בכלל הייתה אנטי ישראלים. עברה מהוסטל קאסה זולה להוסטל שלי כי היו שם הרבה אירופאים. רק אלי היא היתה נחמדה. כל לילה היה בהוסטל HAPPY HOUR והיינו שותים הרבה וכל מיני משחקים וכל פעם מישהו אחר ניגש ומדבר. הרבה בריטים, קנדי, אוסטרלים...
חבל שבהמשך הטיול יצא לי לרוב להסתובב רק עם ישראלים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
