ושוב השעות האלה..
לא אוהבת להיות ערה בשעות האלה, בעצם אני כן, פשוט לא לבד
אני שונאת לקום מאוחר ולהפסיד את האור של השמש
ומה אם אני דכאונית מידי
מה אם אני יותר מידי פסימית
מה אם אני מדברת יותר מידי על דברים רעים והגישה שלי כל כך חרא
מה אם אני בלתי נסבלת וכל כך מעצבנת שאני ככה
אבל מה אתם רוצים
זה מה שעובר לי בראש
ויש רגעים שפשוט...אני פורקת
אז מה עדיף
שאני אשמור הכל בלב?
שאני אתפוצץ מבפנים?
כי זאת האמת...
אני מאוכזבת מכל פינה מהחיים שלי ולא משנה כמה אני מנסה לשנות אני לא מצליחה
לא משנה כמה אני מנסה להתחבר לאנשים אני מרגישה לא מספיק טובה בשבילהם
זה כמו בתיכון שכל שנה התחילה ואמרתי לעצמי "השנה הזאת תהיה אדירה!" והיה ההפך
זה כמו שבמסע ישראלי ציפיתי להתחבר למלא אנשים ושיהיה עמוק ונפלתי בקבוצה עם אנשים שכבר הכרתי ולא אהבתי
אכזבה אחרי אכזבה
קשה לי לצפות
אני מפחדת לצפות
כי אני מפחדת להתאכזב
ואני באמת מנסה להסתכל על עצמי
ולנסות ללמוד מהטעויות שלי
ולנסות להיות בן אדם טוב
ואז רק מבקרים אותי
מקבלת הערות מכל חור
סליחה שאני בן אדם כזה רע
סליחה שכבר אני פחות מתחשבת כי נמאס לי שדורכים עלי
אוף
פשווט
אוף
אני רק מתלוננת כל הזמן.. רק רואה את הדברים הרעים.. רק חושבת על הכוס הריקה
רק רואה את הדשא הירוק של השכן
מרגישה קצת מתנשאת לפעמים
מתי נהפכתי להיות כזאת... כזאת בן אדם שאני שונאת
גם אנשים אחרים שונאים אותי?
לפעמים אני פשוט מרגישה שבחיים לא יהיה לי מישהו כי יש בי יותר מידי תכונות רעות
באמת שכל מה שרציתי פעם זה להיות בן אדם טוב
רציתי לעזור לאנשים
רציתי לעשות מעשים טובים
רציתי לעזור לסביבה
כי לעזור לאנשים זה הדבר היחידי שהיה עושה לי לטוב
ואם לא הצלחתי לעזור למישהו הייתי מאוכזבת
שלא הצלחתי לעשות לו טוב על הלב
ואז גם בזה הרגשתי גרועה
אני מרגישה בהכל גרועה
וקשה לעכל את זה
קשה לשמוע מה לא בסדר בך, מה אתה לא עושה נכון
מה אם אני לא מודעת לעצמי...
ברגע שאני אומרת מילה אחת לא במקום אני מרגישה רע עם עצמי
אף פעם לא ניסיתי להיות מעצבנת או רציתי להיות מעצבנת
או לתת למישהו הרגשה לא נעימה
או לפגוע
או לומר משהו מטומטם
או להיות טיפשה
או להיות מתנשאת
או להיות קמצנית
או להיות לא מתחשבת
או להיות מתלהבת
או להיות חופרת
אני לא רוצה להיות כזאת
ומה אם אני כזאת..
מי סובל אותי בכלל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
