אני חושבת שהדיכאון של אחרי הטיול בא לי בדיליי.
כי בטיול הגעתי לשלב שרציתי כבר הביתה. רציתי את הפרטיות שלי, את החדר שלי עם הארון שלי, ומיטה שלי, ולשבת על האסלה עם דלת פתוחה, להתקלח בלי כפכפים, לזרוק את הנייר טואלט לשירותים, לראות טלוויזיה..
להפסיק לעבור ממקום למקום ולהיסחב עם מוצילה וכל פעם לארוז מחדש.
להפסיק להכיר אנשים חדשים כי היה כבר נמאס לי.
ועכשיו אחרי חודש וחצי בארץ אני מתחילה להירקב.
היו לי חלקים בטיול שציפיתי לחזור הביתה כי חשבתי שאולי משהו ישתנה..
שום דבר לא השתנה.. כולם נשארו אותו דבר בערך.. אין לי מה לעשות פה יותר מידי..כל אחד עם העיסוקים שלו.. ושוב. אין לי פה ידידים, כשבטיול הסתדרתי יותר עם גברים מאשר עם נשים. וכל החברות שלי סאחיות ומעפנות וזה מבאס.
יצאתי עם חברה לפאב ופשוט השתעממתי והצטערתי שלא נשארתי בבית מול הטלוויזיה..
לא בא לי אפילו להתחיל לעבוד כי כל העבודות מסריחות. ממש לא בא לי שוב להגיש לאנשים אוכל..מרגיש חסר פואנטה..
אבל גם לא בא לי להוציא כסף כשאין הכנסות..
אני מבואסת..אני מרגישה שאני לא מתקדמת לשום מקום וגם לא מרגישה שיש לאן.. רק אולי כשאתחיל ללמוד וזה יקח אולי שנה..
רציתי ליצור לעצמי שגרה כייפית בארץ.. אבל קשה לי לראות את זה..
והאמת..לפני שטסתי כן נהנתי בסופו של דבר איפה שעבדתי. היו סהכ אחלה אנשים. אבל מישהו מהם טרח בכלל לשמור איתי על קשר? אפילו כששלחתי הודעה לאחת מהעובדות אם היא עדיין עובדת שם ואיך שם היא יבשה לי את החיים ועשתה לי טובה שהיא עונה בכלל.
אנשים שאני לא מכירה ענו לי יותר יפה ממנה.
ובא לי לעשן פייסל אבל יקר כאן בצורה מפגרת ואין עם מי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
