אני מתבקשת על ידי הרופא לבצע בדיקת דם בערך כול יומים לראות עם ישנה הכפלה של הבטא ,
ויש הכפלה יפה מאוד..
קבענו טור לעוד שבוע לבוא ולראות את שק ההריון שלנו מתפתח לו ברחם הקטן שכול כך רוצה אותו, השבועיים האלה חולפים כמו
נצח אבל שוב מחכים אין הרבה ברירה,

סוף סוף עברו שבועיים ואני בשבוע 5 נגשת לרופא עם החצי ואימא כמובן,
שוכבת במיטה בתנוחה האהובה,
הרופא בודק ואומר:

הכול בסדר מאמי במילים שלו "את בהריון ויש שק וחלבון עוברי כפרה"

אני מאושרת עד לעננים  אין יותר מזה זהו הצלחנו.. נגמר..מחבקת את החצי ואת אימא והולכים שקטים הביתה,
עוד לפני שהלכנו קבענו טור לעוד שבוע וחצי לבוא ולראות את ליבו של העוברונציק שלנו פועם לראשונה בחייו.

שבוע וחצי של נחת מסוימת עוברת על כולנו ואנחנו משמחה אחרי שנה וחצי של כשלות רצים ומספרים לכולם את אשר השגנו,
בנתיים הנרות הויגינלים מתחילים לעשות בעיות ולהציק שם למטה, אני מתבקשת על ידי הרופא להחליפם לג'ל שנכנס גם הוא בצורה ויגינלית,

והנה הגיע הרגע ואני והחצי רצים למרפאה רוצים לשמוע שהכול טוב ולראות שוב את העוברונציק שלנו שוכב לו בנחת וגדל,
הנה אני שוב בתנוחה והחצי לידי,

הרופא מתחיל בבדיקה ולא אומר כלום!!!
אני שואלת בהיסוס עם הכול בסדר הרי פעם שעברה היה מצוין והתלהבנו,
אבל כנראה שהתלהבנו יותר מידי וממצאי הבדיקה לא נמצא כלום..
פשוט העוברון התאדה לו שם נספג...

וואי אני ממש לא יכולה לתרגם למילים את מה שעבר עלי ועל החצי באותו רגע,,,
מה זה כלום? איפה הוא נעלם? איך זה קרה?

בעיניים דומעות יצאנו החוצה, לא הספקתי לשמוע את דברי הרופא שהיה מאוכזב גם הוא..
הגענו לאוטו והתפרצתי בבכי שלא פסק,
כי איבדתי את הדבר הכי יקר לי בעולם,
שכול כך הרבה חיכיתי לו ועד שהוא הגיע כבר הספיק ללכת ממני שוב..

זאת הרגשה שרק מי שאיבד פעם יקיר יכול להבין, זה היה כבר חלק ממני
אני דימיינתי אותו ואיך הוא יראה..

וסיפרתי כבר והתפעלתי כבר לכולם איך אבשר זאת?

להגיד את האמת עבר עלי שבוע מאוד קשה כמו באבל ..
וכתבתי משהו כאילו העוברונציק כותב את זה לי כדי להרגיע מעט את עצמי :
 

אמא שלי,

את עוברת כל כך הרבה כדי שאבוא לעולם,
אני מרגיש את זה אפילו שאני עוד לא קיים
אני יודע שתהיי לי האמא הכי מיוחדת
כי עם מילים כמו שכתבת - זה לא יכול להיות אחרת

את עוברת דרך לא קלה כדי שאגיע,
אבל אני מבטיח - זה יבוא כמו במפתיע
זה יכול לקרות ברגע שהכי לא תצפי לו
וזה יהיה רגע מדהים ומאושר שאין שני לו...

אמא שלי, יקרה בעולם,
בטוח שאני לא אהיה מושלם
אבל אני מבטיח לך מכל לבי "שיפעם"
שתמיד אוהב אותך לנצח, לעולם

ולא משנה איך ובאיזו עונה
אם זה יהיה טבעי או מהפריית מבחנה
כי אני יודע שלא תאבדו תקווה
ואבוא לעולם מתוך המון אהבה

אז אל ייאוש אמא, אני כבר בדרך
וזה יקרה,
 בגדול, 
לא כאילו,
לא בערך ,
תמשיכי לחשוב עלי,
אני כבר שומע את קולך
ואבוא כדי להישאר, ואף פעם לא אלך.....

אוהב אותך אמא,
ושולח לך חיבוק,  הילד שלך...

עם להגיד שזה עזר אפשר ,
אבל לא ממש עדיין יש לי חור בלב שלא מתמלא אבל רק בשבילו אני אשאר חזקה אני והחצי שכול כך מצפים ומחכים לו,

אוקיי אז כבר הבנתי שאני לא אתייאש אף פעם לא..
רציתי לשוב ולמלא את החלל החסר וקבעתי טור לרופא כדי למהר להתחיל טיפול נוסף, חצי הכוס המלאה זה שיש לנו
עוד 21 עוברים מוקפאים להם שמחכים לבוא ולהשאר כי נחמד אצלנו וכיף...

הרופא אמר שצריך לחכות למחזור, הפסקתי את התמיכה של הכדורים והג'ל וחיכיתי, וחיכיתי בסבלנות כמעט חודשיים למחזור
שהחליט לא להופיע פתאום.. כן כי דווקא שמחכים לו הוא מאחר ועוד איך מאחר להגיע.
אני כבר כול כך רוצה להתחיל שוב..

אז אחרי חודשיים שהמחזור איחר לבוא קבעתי טור לרופא..

26

אחרי הביקור אני מתקשרת נרעשת לחצי. "נראה לי שהרסתי לנו", אני אומרת, והוא מנסה להרגיע,

למרות שאני שומעת קצת אכזבה בקולו, כאילו אומר לי "את לא יכולה להתאפק קצת? לשמור לנו על העוברים?".

אני מבטיחה ללמוד לקח. השבועיים הבאים עוברים במתח - בשבוע הראשון אני ממש מרגישה בהיריון - החזה מתנפח, הבטן גם,
תחושת רעב בלתי מוסברת וצורך לאכול דברים שמזמן כבר לא אכלתי. החצי מדבר לעוברים שבבטן, וכולו אופטימי.

אבל אני - סקפטית. לא רוצה להיות אופטימית כדי לא להתאכזב. כאילו יודעת שזה לא זה. התיאוריה שלי אומרת
 שאישה מרגישה כשהיא בהיריון,  ולא משנה כמה הרופא אמר לי שאני טועה. ואני לא מרגישה שזה זה.
 ובאמת - בשבוע השני הכול כאילו חוזר לקדמותו,
ומחפשת שוב...

 
אני מדברת על
סימנים האלה שמשגעים כל אישה בתקופת ההמתנה.
הכאב החד הזה בשחלות פתאום,
החום הבלתי מוסבר
הדקירות בחזה
הכתמים הורדרדים או החומים...
כל אלה סימנים
שלא מעידים על כלום.
 
הם יכולים להעיד על כן
הם יכולים להעיד על לא
והם יכולים להעיד על סתם איזה וירוס שחלף באזור.
מבחינתי הם יכולים גם להעיד במשפט של קצב...

אבל אין אישה שיכולה להתעלם מהם
למרות שהם לא מעידים על כלום.
 
ואני תוהה - איך אפשר לא להתעלם משום דבר?...

ואני שוב פונה לאלוהים שאני בטוחה שנמאס לו לפעמים
עשה לי סימן של מתי
עשה לי סימן שהפעם, אולי..

איתות קל, משב של רוח
שאדע מתי אוכל כבר לנוח
 
המסע ארוך, הדרך מתפתלת
ואני מוצאת את עצמי מתפללת
אל אל לא נודע, אל גופי הגשמי
מנסה להבין כאן מי נגד מי
 
ממשיכה עוד כברת דרך ועוד
לרגע עוצרת כי חייבים לעמוד
מרכינה את הראש אל אדמה לחה
מותר לך, זה בסדר שאת בוכה...
 
ואז מרימה את הראש והמבט
מתחילה בחשש לפסוע לאט
עוד גבעה, עוד מכשול משאירה מאחור
לא בטוחה אם אפשר כבר יהיה לחזור
 
עוד תקווה, עוד אמונה וסימן
שהפעם הגעת, זהו, את כאן
ואז עוד סימן הפוך מתקבל
כן, גם הפעם הצלחת.. (לקבל..)
 
לו היה לי סימן יחיד ומיוחד
שיראה לי כמה רחוק עוד אצעד
הייתי מדלגת את כל הדרך שנותרה
אך סימן כזה אין, ואני עדיין מחכה...

טוב, אז התברר שהתחושות שלי כאילו זה נגמר היו מוטעות, ממש לפי הספר - של אלה שחשבו שאין היריון, ויתרו עליו,
ודווקא פתאום קרה מהפך כזה,
 והיו שני פסים למרות שחשבתי שדמיינתי ,

אז היו כל מיני סימנים, שאני פירשתי כלא, וזה היה יום לפני שהייתי צריכה לעשות בטא.

 כמובן שיומיים קודם כבר שלחתי את האיש לקנות בדיקה ביתית, כדי שתהיה בבית, למקרה שהכתמים לא יהפכו למחזור,
כדי שאדע להכין את עצמי ליום בדיקת הדם. ואכן, קנה האיש שתי בדיקות (היה במבצע...;-))

והן הושמו בארון אחר כבוד. כבר לא היתה לי תקווה.
אבל לא יכולתי שלא לעשות את הבדיקה. וכך, לפנות בוקר  היה לי חלום.
בחלום ראיתי את מקל הבדיקה, והיו עליו... נכון... היו עליו 2 פסים ברורים.

התעוררתי מהחלום ומהשעון המעורר (7:30 בבוקר (!!), השעה שבה אני קמה כדי לשים את התמיכה,
כי צריך לשכב איתה חצי שעה לפחות כדי שלא הכול ינזל החוצה. 
נכנסתי לשירותים בחיל ורעדה, עוד לא יודעת אם לעשות או לא. אבל הייתי חייבת לעשות.

לא הייתי מצליחה לתפקד אחר כך, בטח שלא אחרי החלום הזה.. אז התיישבתי על האסלה, עשיתי מה שעשיתי לתוך כוסית הפלסטיק
(לא, זאת לא בדיקת זרע ;-))
ושמתי בתוכה את המקל, בלי הרבה תקוות. ואכן בשניות הראשונות לא ראיתי כלום...
 
הייתי בטוחה שאשר יגורתי בא לי אבל ניחמתי את עצמי שידעתי את זה מראש, שזה לא חידש לי דבר.

 אחרי כמה שניות נוספות שנדמו לי כמו נצח
 (ולא, לא חלפו יותר מ-10 דקות שלאחריהן אסור לסמוך על תוצאות הבדיקה :-))

 פתאום ראיתי משהו לא מוכר על המקל.
ניערתי את ראשי, כמו שעושים בסרטים המצוירים, אבל זה עדיין היה שם... פס נוסף,
חלש יותר מפס הביקורת, אבל פס!! האם יכול להיות? האם אני בהיריון?

יצאתי מהשירותים בצווחות היסטריה:
 "קוקי, אתה חייב לקום!! אתה חייב לקום!!".
החצי לא הבין מה קרה סביבו, חשב שהוא מאחר לאנשהו,
אבל מהר מאוד קיפצתי על המיטה עם המקל ואמרתי לו, תוך שדמעות של אושר והורמונים פורצות מעיניי ללא הפסק:
"יש שני פסים! יש כאן שני פסים! אמנם אחד חלש יותר, אבל הוא שם!!"..

החצי הנרגש והנפעם והמותש משנת הלילה, פשוט חיבק אותי חזק, והיו לנו רגעים נפלאים של אושר... הצלחנו..
אנחנו בהיריון...

אם מישהו חשב שמרגע זיהוי העובדה שאתם בהיריון אפשר להירגע ופשוט להמשיך בחיים כרגיל,
אז זו מחשבה מאוד יפה, אבל לא ממש נכונה.

אמנם ישר אחרי גילוי שני הפסים עשיתי בטא, ויצאה יופי של בטא, אבל איתה התחילו גם הדאגות..
למה אני לא מרגישה שום דבר? מתי מתחילות הבחילות?
 מה אמור לקרות עכשיו?
האם אני אמורה לעשות הכפלה?

והשאלה שהכי טרדה את מנוחתי - מה לעזאזאל עושים עם ההפרשות החומות האלה?
מחפשת באינטרנט ורואה שהרבה היריונות התחילו עם הפרשות, ולא ממש נרגעת.

אמנם אין לי ממש דימום, אלא הפרשות חומות, אבל זה לא אמור להיות בהיריון תקין..

האם יש סיכוי?

האם העובר/ים שבתוכי עוד לא החליטו אם הם רוצים להישאר או לא?

26