~קרדיט לנסטיה ולבלוג שלה על הכפתורים המקסימים~
ערב טוב לכולן D:
אני יודעת שרובכן כבר בכלל שכחתן על קיומו של הבלוג,
ורובכן מאמינות שהסיפור יוקפא בסופו של דבר,
אבל אני כאן, חיה נושמת ובועטת [טוב החלק האחרון לא]
לקח לי זמן לחזור למציאות, אבל בסופו של דבר נחתתי על האדמה.
חח חלאס עם הפילוסופיות, אני אפסיק לחפור ואביא לכן לקרוא את הפרק בשקט.
אני חייבת תודה ענקית לנאסט, שעזרה לי המון בכתיבת הפרק.
יקירתי, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך 
בפרקים הקודמים: [תזכורת לכל מה שקרה]
טום מבטיח לביל שיפסיק עם הסמים ונכנס למרכז גמילה, כאשר כל העניין מוסווה מהתקשורת.
כשהם נמצאים בפארק השעשועים, טום מקבל שיחה חסויה והאלמוני אומר לו שעולם הסמים עוד יחזור אליו.
טום נבהל ורב על כך עם ביל, ולאחר שהם מדברים ופותרים את כל הבעיות ביניהם, האלמוני, רנדי, מגיע לביתו של טום.
הוא אומר שלבוס שלו יש הצעה מפתה עבורו וטום מסרב. בנוסף לזה, רנדי מזהיר את טום שביל יתחיל להוריד פרופיל.
לאחר שסימון מעבידה את התאומים ומתייחסת אליהם כאל מנקות, הם חוזרים הביתה.
פרק 21.
"זה נראה כאילו לא היינו כאן שנים." ביל אמר כשטום דחף את כיסא הגלגלים שלו אל הכניסה של אולפן ההקלטות.
"באמת עבר קצת יותר מדי זמן..." תאומו הסכים איתו ובחן את הכניסה המוכרת של המקום שלפני פחות מחצי שנה היו מבלים בו כמעט את כל זמנם הפנוי, כשלא היו בסיבובי ההופעות.
שבועיים עברו מאז שטום וביל חזרו מהחופשה בבית אמם, ולחזור לשגרה היה מוזר וקשה בו-זמנית. ביל, למען האמת, לא ראה את העיר מאז שקפץ, או ליתר דיוק לא ראה דבר מאשר את בית החולים ואת הנוף האפרפר שהשתקף מחלון חדרו שממנו הצליח להציץ החוצה. צמרמורת לא נעימה חלפה בו כשזאקי הסיע אותם אל ביתם, בעוד הם חולפים על כל המקומות שלפני כמעט שלושה חודשים החליט לוותר עליהם לצמיתות.
האבק שהצטבר בבית בזמן שהם לא היו שם, למרות שעבר בדיוק שבוע, הורגש באוויר והכביד על הנשימה. לקח לביל זמן לחזור לתפקד כמו שצריך, דבר שהיה לו קשה בבית מלא הזיכרונות הזה. כשיצא מהבית, לפני יותר מחודשיים, אל אותו הבניין בן 40 הקומות, הוא לא חשב שיגיע בכלל ליום שהוא חוזר אל ביתו .הדבר היחיד שראה לנגד עיניו הייתה השקית שהוא מצא בין בגדיו של טום, ודבר לא עניין אותו, חוץ מלקיים את הבטחתו.
השקט ששרר בבית היה דומה לשלווה שביל שקע לתוכה בחודש האחרון. הוא היה חסר דאגות, הוא בטח באחיו התאום ואהב אותו יותר מכל. הדבר שכל כך רצה הושג: טום חזר אליו, והיה שלו, לתמיד. הוא לא היה לחוץ יותר, ידע שטום עובר תהליך גמילה ארוך ואינטנסיבי ויעבור זמן והם יצחקו על הימים החשוכים הללו.
כעת, כשהשניים היו בתוך אולפן ההקלטות רעננים ובעלי כוחות מחודשים להתחיל לעבוד שוב, ביל סקר את המקום המוכר, שהיה כמעט כמו ביתם השני. הוא היה מוכן לבחון את קולו, בו לא השתמש למשך הזמן הארוך ביותר מאשר בכל תקופה אחרת בחייו. הם עמדו בלובי, או ליתר דיוק טום עמד וביל ישב בכיסא הגלגלים. הלובי היה מרוהט ומעוצב לנוחיותם, והם פנו לכיוון הספה המזמינה, בעודם מחכים לשני חבריהם ולשניים מהמפיקים, דיוויד יוסט ופטר הופמן. התאומים דיברו ביניהם בשקט, ממלמלים אחד לשני חצאי משפטים ומהנהנים מדי פעם.
שיחתם נקטעה כאשר שני חבריהם הופיעו מולם, גוסטב צוחק בקול וגיאורג מחמיץ את פניו בחזרה.
"מה נשמע? על מה אתם צוחקים?" טום שאל בגבה מורמת, לא מרוצה מהעובדה שמישהו סיפר בדיחה והוא לא שמע אותה.
"גיאורג ראה בחורה שווה כשיצאנו מהמכונית בצד השני של הרחוב, ורץ כדי להתחיל איתה, בטוח שהיא תקפוץ איתו למיטה בהזדמנות הראשונה. רק שהוא התאכזב לגלות שלא לכל הבחורות יש רצון בלקפוץ למיטה עם מישהו שהחליף איתן בקושי מילה אחת, והיא נפנפה אותו, כמו שצריך אני חייב להוסיף." גוסטב הסביר וחיוך הופיע על פניו של קאוליץ.
"תודה רבה גוסט, אתה חבר אמיתי." אמר גיאורג ושילב את ידיו, מתיישב בקצה השני של הספה.
"אל תדאגי, ג'ורג'י, אני אארגן לך משהו עם אחותה של הפקידה בבית החולים." טום אמר וגיאורג גלגל את עיניו. הפקידה שטום דיבר עליה הכירה אותם טוב, שכן את רוב זמנם בחודשיים האחרונים היו מבלים בבית החולים, וטום, כמובן, לא בזבז זמן.
"אז למי אנחנו מחכים?" גוסטב שאל כשראה שאף אחד לא זז.
"דיוויד אמר שהוא צריך להודיע לנו כמה דברים, לפני שנתחיל לעבוד על תכנים חדשים." טום אמר והניח את רגלו הימנית על השמאלית.
"יש לך רעיון מה זה יכול להיות?" גוסטב שאל.
"בטח הנחיות איך להתחיל לעבוד.." טום שיער וחברו הנהן, מתיישב גם הוא.
הם לא חיכו הרבה, ולאחר כעשר דקות זכו לראות את דיוויד נכנס במהירות אל הלובי, בעוד פטר הולך מאחוריו, מכשיר נייד צמוד אל אוזנו. לפי התנהגותו, נראה היה שהוא מתווכח עם מישהו בטלפון.
"מה נשמע, חבר'ה?" דיוויד התקרב אל הבנים ולחץ את ידיהם אחד אחרי השני. למרות שהיו בקשר לכל אורך התקופה הארוכה, דיוויד היה בשבילם אבא, אמא ומטפלת במשרה מלאה, ופניהם של הארבעה אורו כשהם ראו אותו.
"יש לי כמה בשורות בשבילכם." הוא הודיע כשהמפיק השני התקרב, וכשהנהן בראשו לאישור, דיוויד המשיך.
"כמו שבוודאי ראיתם, פטר דיבר בטלפון כדי לאשר את הראיון שלכם." הוא אמר בלי לפרט, וכולם הסתכלו עליו בפליאה.
"ראיון?"
"איזה ראיון?"
"לא באמת חשבתם שהתקשורת תעזור אתכם בשקט, נכון?" הוא הסתכל עליהם ברצינות והארבעה החליפו מבטים.
"קבענו פגישה עם כתבים מעיתון Vanity Fair הגרמני, הם רוצים לשאול אתכם כמה שאלות לגבי החזרה לעבודה, ולראיין את ביל לגבי מצבו. המעריצים מודאגים, מודאגים מאוד אם לומר את האמת, הרבה זמן לא היה שום דבר חדש לגביו והם לא מסתפקים מכל השמועות שעוברות ברשת, אלא רוצים משהו מהמקור עצמו. וביל," הוא פנה אליו "תצטרך להישמע הכי אמין שאתה יכול, כמו שאתה יודע, ולהרגיע את כולם."
ביל הנהן, לוקח נשימה עמוקה.
"מתי הראיון?" הוא שאל ברוגע ודיוויד הביט בשעונו.
"למען האמת, הכתבים צריכים להיות כאן בכל רגע ורגע." הוא ענה ועיניו של ביל נפערו.
"מה? מה זאת אומרת?!" הוא צווח והתחיל להעביר את אצבעותיו בשיערו בעצבנות, מנסה להקנות לו צורה.
"תירגע, אתה בסך הכל צריך לענות על כמה שאלות, לא יותר מזה." פטר אמר בקול מרגיע וביל הנהן, שואף ונושף באיטיות.
"איפה יהיה הראיון?" טום שאל.
"במשרד, כמובן. הרי לא נערוך אותו בלובי." דיוויד אמר כברור מעליו וטום הנהן.
ביל לא הספיק להגיד מילה כשדלת הזכוכית נפחה ולתוך הלובי נכנסו שני גברים ואישה, שלושתם לבושים בחליפות עסקים, והאישה לבשה חצאית צמודה שאורכה היה עד הברך, צליל עקביה נשמע היטב על רצפת השיש.
כשראה את הכתבים ביל נרגע. הוא היה רגיל לזה, רגיל שמופנות אליו שאלות שאף סלב אחר לא היה מסוגל לענות עליהן כמו שצריך ולהשאיר את המעריצים מרוצים.
המפיקים לחצו איתם ידיים והכתבים ברכו את הבנים לשלום. מיד לאחר מכן דיוויד הראה להם את הדרך למשרד, וכולם פנו אחריו, בעוד טום גורר את כיסא הגלגלים של ביל, מחשבות רצות בראשו.
ברגע שדלת המשרד נסגרה מאחוריהם, כולם התיישבו והכתבת הוציאה מחברת עבה ועט מהתיק שלה, מכינה את עצמה לרשום כל דבר שיאמר בראיון.
"ניגש לראיון?" שאל הגבר הצעיר מבין השניים וביל, שידע שרוב השאלות יהיו מופנות אליו, הנהן בכובד ראש.
"מעולה. אז, ביל, לפי מה שהמעריצים שמעו לפני כחודשיים, עברת תאונת דרכים ובקושי שרדת אותה. יש עדכונים לגבי מצבך? מה הרופאים אומרים?"
"המעריצים שמעו נכון. היה לי מזל ששרדתי את התאונה, אבל כמו שאתם יכולים לראות זה לא עבר כל כך בקלות. הרופאים צופים שאני אחלים במהירות, לכן אין למעריצים אין שום סיבה לדאוג."
"מה עבר לך באותם הרגעים בראש? חשבת על מה יקרה אם לא תחזור ללכת?"
"כמובן, יצא לי לחשוב על זה הרבה בזמן שעברתי את תהליך השיקום. מוזיקה היא החיים שלי, אני לא מסוגל לתאר את חיי בלעדיה. לכן, כמו שאתם בוודאי מבינים, המחשבה על מה שיקרה אם אני לא אחזור ללכת הייתה קשה מנשוא, היו פעמים שהעדפתי לצאת מהחדר בזמן שהרופא עדכן את טום לגבי מצבי." ביל אמר והוא וטום החליפו מבטים. לשניהם היה ברור שלא היו שום מפגשים עם הרופא, אבל שניהם ידעו היטב שזה הדבר היחיד שיגרום לתקשורת לרדת מהם, לפחות קצת.
"מה תכננתם לעשות בזמן שביל מחלים ומשתקם?"
"אנחנו מתכוונים להתחיל להקליט אלבום חדש, אין טעם לבזבז זמן יקר של עבודה." טום אמר בקצרה.
"מה איתך ביל? אתה כותב עכשיו משהו?"
"כמובן, אני כל הזמן כותב, המחברת מלווה אותי 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. יש לי שירים מוכנים, צוות ההפקה עבר עליהם והם אושרו. אנחנו מוכנים להתחיל להקליט אותם, טום כבר הכין לחנים."
"אז מה אתם מתכננים לעשות בעתיד? מה יהיה עם הלהקה?"
"בגלל שביל עכשיו משותק לכיסא גלגלים, אנחנו נתחיל לעבוד באולפן ונקליט הרבה תכנים. עם קצת מזל, ייתכן שאפילו נוציא אלבום, לאחר הרבה זמן שלא היה לנו. מה שכן, טוקיו הוטל הולכים לחזור ובגדול, שום דבר, גם לא שטות כמו כיסא גלגלים, לא יעצור בעדנו." טום אמר בחיוך מבטיח והכתבת רשמה את דבריו. למרות הדברים שהבטיח, טום ידע שזה לא מה שהולך באמת לקרות. הם רק רצו להשאיר את הכתבים ואת המעריצים מרוצים, והוא היה רק זה שעשה את עבודתו.
הכתבים שאלו עוד מספר שאלות לפני שהראיון נגמר, וכשזה קרה, המפיקים ליוו אותם אל היציאה מהאולפן. דיוויד סגר עם הבנים פרטים נוספים לגבי היום למחרת, בו הם היו אמורים גם כן להגיע לאולפן. מיד לאחר מכן הוא שחרר אותם הביתה, למרות שלא עבדו הרבה גם ככה.
הנסיעה הייתה שקטה במיוחד, כל אחד מהתאומים הביט לחלון אחר. הם לא החליפו מילים ביניהם, וזאקי, שישב מאחורי ההגה, לא ראה בזה משהו מוזר. ברגע שהוא עצר, טום יצא מהרכב ועזר לביל לשבת על כיסא הגלגלים שלו, ולאחר שנפרדו מזאקי הוא הוביל אותו אל תוך הבית וסגר אחריו את הדלת.
לפני שהספיק להבין מה קרה, ביל נעלם מעיניו ולאחר כמה דקות חזר לסלון, כשבידיו דף מקומט מעט, עליו משורבטות מילים צפופות.
כשראה את מבטו השואל של טום, הוא מיהר להסביר. "זוכר שאמרתי בראיון שאני ממשיך לכתוב ושההפקה עוברת על כל השירים ומאשרת אותם?" הוא שאל וטום הנהן לחיוב, מתחיל להבין את הכיוון.
"זהו שזה לא לגמרי נכון. כתבתי משהו, אבל... לא רציתי שמישהו יתערב בזה." ביל אמר והסמיק, מגיש לו את הנייר המרופט.
טום הרים גבה ועבר בעיניו על המילים, חיוך קטן מתחיל לעלות על פניו כשעבר על כל אחת מהשורות.
"זה.." טום אמר ודמעות עלו בעיניו כשעיניו עברו על המילים האחרונות. "זה מדהים."
"רציתי לבקש ממך.." ביל אמר אך טום קטע אותו.
"שאני אלחין את זה? כמובן." הוא כאילו קרא את מחשבותיו של אחיו, ולאחר שעבר פעם נוספת על השיר, הוא עלה לחדרו.
"טום?" הוא שמע את צעקתו של ביל מלמטה. "אני יכול לשמוע אותך מלחין את זה?"
טום היסס לפני שענה, ואז חיוך התפשט על פניו. הוא לקח את הגיטרה וירד לקומה הראשונה. ביל נשאר בדיוק במקום שבו היה, וטום גרר את כיסא הגלגלים שלו אל הסלון, מתיישב בעצמו על הספה.
הוא הניח את הדף על השולחן שהיה מולו והוציא את המפרט, מתחיל לפרוט בעדינות על הגיטרה האקוסטית שכבר נחה על ברכיו.
הוא ניגן באקראיות, לא חושב אם זה מתאים או לא. הוא פשוט נתן לאצבעותיו לרוץ על המיתרים, ויחד עם זאת נתן למחשבות להציף את ראשו. הוא ראה את ביל מחייך אליו, וחייך אליו בחזרה, חוזר להתרכז בנגינה.
הכל קרה בשניות. נראה היה שלרגע טום היה במקום אחר. אור חזק סינוור אותו, ורעש חזק של חריקה החריש את אוזניו וגרם לו לצרוח בקול.
צעקתו המבוהלת של ביל גרמה לו לחזור למציאות. "טום? מה קרה?"
טום הסתכל על אחיו, מבולבל.
הפרק יצא קצת [הרבה] ארוך, אבל זה הפיצוי על ההמתנה שלכן.
שבת שלום
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
