הכל התחיל לפני חצי שנה עת "חגגתי" יוםהולדת גדול מידי. למה המרכאות? כי ממש לא מצאתי סיבה לחגיגה. הייתי עצובה עד דיכאון (מכל מיני סיבות יום ההולדת רק הוסיף שמן למדורה), הודעתי לכל סובבי שלא יעיזו לחגוג לי שלא לדבר על להפתיע אותי במיני הפתעות (לא שיש סכנה כזאת אבל רציתי להיות בטוחה מעל לכל ספק) ובאופן כללי כל העסק פשוט דיכא אותי. באותו חודש חוגגים יחד איתי שני חברים טובים. כל שנה אנחנו מחליפים מתנות יום הולדת ( אפשר לראות מה שהכנתי להם כאן וגם פה ). לי לא התחשקה שום מתנה וגם הם לא היו במצב רוח לחגיגות. סיכמנו שתאריך זה באמת שרירותי ואולי עוד כמה חודשים יחזור לשלושתינו מצב הרוח ונחגוג לעצמינו. יש לי רעיון יותר טוב אמרה ד. " בואו נקבע באביב באמצע הדרך בינכם וביננו-איפושהוא באירופה לסופשבוע, זאת נראית לי אחלה דרך לחגוג" ואללה? סגרנו. עוד לא נולד מי שיכול לעצור את הזמן.... הימים נקפו, חשבנו על מקום, תאריך, מה רוצים לעשות  ובתחילת מאי נפגשנו לנו  בוינה המוזהבת לחגיגת ימי הולדת  מרובעת (כי בנתיים זה כבר היה חודש מיום ההולדת של גבר הבית) .

וינה קבלה את פנינו בגשם אבל עם הבטחה לימים שטופי שמש שהתקיימה במלואה.
שוב לא יכולנו שלא להתפעל מכך שרכבת 'שלוש תחנות מטרו והליכה של 300 מ' הביאו אותנו משדה התעופה היישר למלון. אנחנו ישנו פה. מומלץ ביותר מבחינת המיקום והמחיר/למחרת בבוקר הקצנו לשמיים כחולים ושמש אביבית.  מזג אויר ראוי לחגוג בו ימי הולדת.

 הטיול שהורכב מרצונותיהם של ארבעה חתני שמחה התאפיין במיוחד בזרימה....

הלכנו יותר מידי?-בואו נשב לשתות משהו,

אחרנו לספינה-?אפשר לבלות שעה בשמש ( חוף ים גירסת וינה-אפילו נשרפנו...),

המוזיאון גדול מידי?-אפשר לנוח מול החלון הגדול... הבנתם את הכוונה.

הבנתם כבר שזה לא הולך להיות פוסט המלצה קלאסי על וינה עם הסברים מה כדאי לראות כי באמת שאי אפשר להגיד עלינו שהייתה לנו תוכנית סדורה ומגובשת, המטרה היתה מעל הכל לבלות זמן עם חברים שיוצא לנו לראות בממוצע פעם בארבע שנים.אבל פטור בלא כלום אי אפשר אז אני אכתוב את אשר על ליבי ומקלדתי...

 וינה מעל הכל עיר יפה. נעים מאד לטייל בה-רחובות רחבים ונקיים, המון ירוק, מטופח  להפליא. קל להתמצא גם ברגל וגם בתחבורה ציבורית-גילינו למשל שיש שני סוגי כרטיסים יומיים-כרטיס ל24 שעות וכרטיס שנקרא shopping והוא תקף משמונה בבוקר עד שמונה בערב ועולה כמובן הרבה פחות. קונים כרטיסים מהמכונה שמתקשרת למרבה הנוחות בגרמנית אנגלית וצרפתית (ואולי גם איטלקית?).

חלק גדול מהוינאים לא דוברים אנגלית או דוברים אותה בצורה בסיסית מאד. אין בעיה להסתדר -בדרך כלל הם מאד נבוכים מהעובדה שהאנגלית שלהם לא מספקת ועושים הכל כדי להיות מובנים.

אז מה עשינו?

מוזיאונים-אנחנו דגמנו אחד ביחד ואחד ביום שהיינו רק האיש ואני.

 יש בוינה רובע מוזיאונים שלם וזה חוץ מהעובדה שבכל ארמון בעיר יש תערוכות מתערוכות שונות.

 אנחנו ראינו תערוכה בLeopold Museum שהיכריזה על עצמה כתערוכה של גוסטב קלימט אבל התבררה בעצם כתערוכה רטרוספקטיבית של האמנות בוינה  מתחילת דרכו של קלימט וחייבה קריאה מדוקדקת של הכל כדי להבין משהו.

ביום האחרון שבו היינו רק אני והאיש (החברים שלנו טסו בבוקר ואנחנו בערב) הלכנו לבית ולמוזאון של Hundertwasser .מומלץ בכל פה.

אחר צהריים אחד עלינו על ספינה ושטנו על הדנובה. לקחנו את המסלול הארוך שהוא כזה בשל העובדה שעוברים פעם אחת מתעלת הדנובה kנהר ופעם שנייה מהנהר לתעלת הדנובה.

כל מעבר כזה נעשה דרך lock שבו הספינה נסגרת בתוך תא והמיים בתא עולים (או יורדים) בfדי להשתוות בגובה עם פלג המיים שאליו היא עוברת.  חינוכי ומשעשע.

לאורך הגדות יש בתי עץ קטנים שכנראה משמשים כבתי קייט.

ודי הרבה גרפיטי...

 את בוקר שבת בילינו ב Nash markt   שביום יום הוא שוק אוכל אבל בשבתות הופך לשוק פשפשים.

מקושי דלת מיוחדים בכל מיני צורות...

מטריושקות בכל מיני גדלים וצורות...

גם המדע סופו בשוק הפישפשים....:-(

חלק השוק הקבוע והמקורה עדיין מוכר אוכל מה שגרם לנו לקנות מגוון דברים ולאלתר פיקניק בפארק. אף טיול לא מושלם בלי פיקניק...

אם באוכל אנו עוסקים-יום קודם הגענו לשוק אוכל שקראנו עליו ושהיה בפארק המרכזי של וינה Stadt Park. המון המון דוכנים ממוקמים בתוך אוהלי בד לבנים והמון וינאים עליזים כולם ללא יוצא מהכלל עם כוסות יין.

היסתבר שזהו יריד שמציג אוכל מאזוריה השונים של וינה מה שהיסביר את העובדה שהיינו די הזרים היחידים שם. עניין היין התברר גם הוא במהרה-אפשר לשכור כוס זכוכית (תמורת 2EURO שמוחזרים כשאתה מחזיר את הכוס) ומכיון שכל דוכן שמוכר יין מציע טעימות של מרכולתו תקבלו אפשרות לשתות הרבה יין במחיר של מקסימום 2EURO (לתהייתכם כיצד מרויחים-זה ממש פשוט -הרבה מהכוסות לא מגיעות לכדי החזרה...). גם פה דגמנו לנו ממגוון מעדני אוסטריה לארוחת צהריים.

אזהרת דיאטה-וינה לא מקום שקל לשמור בו על משקל-האוכל מורכב רובו ככולו ממנות שכוללות בשר ותפוחי אדמה ועדיף לא לדבר על הקינוחים והעוגות בכל פינה. (אני דגמתי את הקינוח השני משמאל-שוקולד מריר ופטל...)/

בהמשך למסורת שהיתחילה בטיול שלנו לארצות השטוחות גם כאן כתבתי יומן מסע. מחברת רגילה שבה אני כותבת מה עשינו בכל יום ואוספת לתוכה מזכרות ממזכרות שונות כגון כרטיסי מטרו, תמונות מתוך בורשורים וסתם שירבוטים והגיגים שלי. מצאתי שזה מסדר לי את הטיול  גם מבחינת תעוד וגם מבחינת מחשבות ואני שמחה שזה כבר הטיול השלישי שאני עושה את זה. הנה ככה היא נראית עטופה במפה של וינה..

הצצה פנימה...

  הדף הזה (ועוד כמה) הושארו בבית (מודבקים במקומות אסטרטגיים) לבנות שנשארו מאחור-כן נסענו לבד, בלעדיהן, הפעם האחרונה שעשינו זאת היתה לפני 12 שנה. לווה בדפיקות לב מואצות (שלי...)  אבל עבר בצורה חלקה ונטולת ארועים מיוחדים.

תודה שחגגתם איתנו 206.5!

זה לא ממנהגי להתפלסף, לפחות ככה אני חושבת על עצמי. מי מכם שחושב אחרת מוזמן להגיד לי ולנמק...

בתקופה האחרונה אני חורגת מהמנהג וקצת מזה יהיה פה היום. רובינו לא עוצרים לחשוב על השאלה בכותרת הפוסט הזה. מן הסתם כי אנחנו מחשיבים את עצמינו בני חורין. יצאנו ממצריים ממש מזמן לא? אנחנו יכולים לבחור איפוא לגור, במה לעבוד, עם מי לחיות, מתי לצאת ולבוא  ועוד כהנה וכהנה. אנחנו יכולים להיות מה שאנחנו רוצים. אנחנו יכולים לעבור את כל חיינו הבוגרים (ובסוף למות...) בתחושה הזאת. לא כולם. חלקנו יעצרו בנקודה מסויימת "ויאלצו" לשאול את עצמם את השאלה " האם אני בן חורין?" הרבה פעמים השאלה הזאת תופיעה בצורה אחרת לגמרי תתחפש לשאלה אחרת כמו למשל-האם אני עובד בעבודה שאני אוהב? האם אני צריך להשאר עם בן הזוג שלי? למה רע לי?

כל השאלות האלה יגרמו לאותו אדם לצאת למסע. מסע רוחני. יש כאלה שיבחרו באמת לנדוד למחוזות פיזיים אחרים וכאלה שיעשו את זה מהכורסה. המידבר אגב לא נבחר סתם-הבחירה ללכת לכיוון מסוים במידבר היא שלך בלבד כי הרי מכל כיוון הכל נראה בדיוק אותו דבר-משמע אדם צריך לקחת אחריות על חייו כבר מהצעד הראשון. המסע הזה הוא אישי, אין מורי דרך. אבל אפשר להזמין מלווים , כאלה שהולכים במסע משלהם או שאוהבים אתכם  ויתנו לכם יד במקומות שיהיה קשה.

מסע כזה בניגוד למסעות שעשינו בצופים אין לו יעד. הוא עצמו כל העניין. חלקו יהיה הטיילת בחוף תל אביב וחלקו מעלה עקרבים.

חירות זה לא מובן מאליו. הרבה דברים שקרו לי בשנה האחרונה היו ועודם בלתי מובנים לחלוטין. חלקם כנראה ישארו כך. מפתה להגיד שנכפה עלי המסע אבל זה לא כך. מרצון יצאתי אליו. מרצון ובפחד.

כשהולכים בדרך צריך להתאים את עצמינו אליה ולכל מיניי שינויים שהיא יכולה להביא כמו למשל שהמוזה שלי החליטה שהדרך שלה להתמודד על המסע הזה (אני מקווה שזה זמני...) היא בשינה...

הנה דוגמה  לאופן שבו היא נרדמה לי..... ביקשו ממני להכין מגבת לילדון קטן ומתוק (ראיתי תמונה, חמידות לשמה!) מגבת דובי בצבע תכלת. אההה רגע... דובי בתכלת? זה יהיה יפה בכלל? אוי ויי מה הבטחתי? באו הבלרינות (AKA מלוות למסע ...) ואמרו " בטח יפה! כמו דובי אכפת לי!"

אההה ...נכון.

 הלכתי לחפש מגבת תכלת (שזה השלב הכי מסובך בהכנה של המגבת הזאת. בהן צדק.)

 הנה היא מדוגמנת על העוזר הנאמן שלי לענייני מגבות, מר האסקי.

תמיד נשארת חתיכת מגבת שאין לה שימוש. עד היום היא הצטרפה למגבות שהבלרינה לוקחת איתה כל פעם לשיעורי ריקוד אבל הפעם חשבתי שאפשר להשתמש בה גם. אז תפרתי סרט על השוליים ועשיתי אפליקציה של שם המקבל.

מר האסקי הוא עוזר נאמן ללא ספק...

הכל נארז בצלופן כך שאפשר לראות את החמידות (אבל מעצבן לצלם...)

צד שני

הנה עוד דוגמא מצויינת להרדמותה של המוזה שלי בימים אלו...

 קיבלנו מתנה לפסח מהעבודה של גבר הבית. מתנה נפלאה מהרבה בחינות-קודם כל היא מתכלה (שמן, יין, ו3 סוגי ממרחים) חוץ מזה היא היגיע ארוזה ככה-

כל פריט בשקית בד לבנה עם הדפס כולם ביחד על מגש עץ חלק בצבע שמנת. חגיגה אמיתית וכר ליצירתיות.

אין לי מושג ירוק למה אני אהפוך את זה.

אני די בטוחה שהשנה תהיה לי גרסה אישית ופרטית של " אחד מי יודע" כזאת שיהיו בה דברים שקשורים אלי ולמסע שלי.

מאחלת לכולנו חג חירות אביבי שמח וטעים.

נפתח בוידוי-אני מאד אוהבת ימי הולדת. של אחרים. לשמח אנשים אחרים נראה לי הרבה יותר נחמד  ואפשר לעשות את זה המון פעמים בניגוד ליום ההולדת הפרטי שהוא רק פעם בשנה. בכלל ימי הולדת הם די issue. יש המתעלמים מהם לחלוטין, יש המארגנים לעצמם חגיגה מתמשכת בכל שנה מחדש וכמובן כל גווני הביניים. אני מעידה על עצמי שהייתי פעם אחת בכל קצה של העסק עם נטייה חזקה להתעלמות מהתאריך ושחרור נשימה עמוקה יום אחרי. עבר.

כמו שאני אוהבת לתת מתנות לאחרים כך אני גרועה כשזה נוגע למתנות לעצמי-לא עושה רשימת משאלות, לא מבקשת בקשות ומופתעת כשאנשים זוכרים ומביאים לי מתנה. משנה לשנה זה גם נהייה יותר מסובך-ילדים הרי תמיד רוצים מהכל והרבה וככל שמתקדמים בשנים מצד אחד צוברים חפצים ומצד שני-זה לא מה שבאמת גורם לנו להיות מאושרים...

כי מה בסך הכל צריך הבנאדם?מקום משל עצמו וכוס תה להרגע איתה...

ובמחשבה הזאת הלכתי להכין מתנה לאשה אחת יקרה ואהובה מאד.

בית קטן על גבעה מוקף עצים...

שביל מתפתל, פרחים מסביב....

בקטן כמו שהיא אוהבת.

בספל תה.

ממעוף הציפור

הכל כלול....

צורף כרטיס כמובן, עם איחולים שיתאימו לגודל המעמד.

יום הולדת שמח אהובה! תמשיכי להיות המגדלור שאת כדי שנגיע כולנו לחוף מבטחים.