בלוג אחרי צבא.

החיים שלי התחילו לעניין את השערה של מישהו כשהגעתי לתיכון.עד אז,הייתי עלה צהוב.

קוראים לי אלה,הרגע סיימתי צבא ואני גרה בהרצליה.

אבל קודם אלה של כיתה י'..

התגובה הראשונה שלי כשהגעתי לתיכון הייתה:"תודה לאל.הרגע סיימתי את התקופה הכי מגעילה בחיים."

שלא תבינו לא נכון.הקשר ביני לבין האל הוא בערך כמו קשר שלכם אליי(אפסי לבינתיים).אבל יש רגעים שאתה מרגיש שאתה חייב להודות למישהו.

רובכם בוודאי,"מה הבעיה בתקופה שלפני התיכון"?

אני לא מדברת על התקופה שלפני התיכון.אני מדברת על התקופה שטובי הפסיכולוגים המציאו כדי לרכך את מעברנו.

סטופ.כולכם בטח יודעים שההורים שלנו למדו ככה:א עד ח,וט עד י"ב.

אבל בשנות התשעים,כשילדים למדו בחילוק בתי הספר המיושן, קם פסיכולוג מבריק למדי שחקר את מוחם של הילדים בגיל ההתבגרות.הוא טען וצדק:

"נערים בגילאים 13 עד 15(גילאי החטיבה,נכון) עוברים שינוי ענק.זה השינוי שהופך אותם מהילדים שהם ביסודי-סליחה, עממי עד כיתה ו', לגברים והנשים שהם בתיכון,מכיתה י'.בואו נפריד ילדים בגיל הזה מילדים שמקובעים במצב אחד!זה ירכך להם את המצב שהם בתיכון"

ומשרד החינוך הגאוני משהו,שלא שינה כלום כבר יובל(אה,כי המדינה קיימת פחות מיובל)קיבל את ההצעה הגאונית הזאת.

רוב הילדים לא סובלים בחטיבה.ילדים בחטיבה משתנים כל כך,שהרגליים שלהם כבר לא על הקרקע והם חיים בסרט הפתטי והמוזר שלהם. דוגמאות:

1)סיטואציה:טיול כיתתי,וואטאבר,בכיתה ז'.חבורת בנים משוחחים להם תחת כיפת השמיים.אמיתי לגמרי.זכרונות נעורים.

"אני אספר לכם איך להתחיל עם בת.תרשמו:"

ואז הוא מתחיל להכתיב להם,כמו במתכון,איך להתחיל עם בת בצורה פתטית למדי.ואז הוא מנסה את זה,ומספר ימים אחרי הטיול:

"פעם היה לי סטוץ עם ילדה". ומה הבעיה,אתם שואלים?

א.הסטוץ הכי גדול שיכול להיות בכיתה ז' זה משיכה בצמה.סטוץ עלק.פתטי.

ב.פעם-תחסכו את ההסבר.

עכשיו,זה הסרט הפתטי שאני מדברת עליו.אני באה ממשפחה שבה כולנו,גם בתקופת החטיבה שילדים מאבדים ברגים בה,נשארנו מציאותיים עם הרגליים על הקרקע.אנשים שתמיד הגוף והראש שלהם מחוברים.

זה משהו גנטי.בטח גם אחד הילדים בחבורת הבנים המתוחכמת הזאת חשב כמוני שזה פתטי למדי.

עכשיו,למה סובלים אנשים שתמיד מציאותיים?

בד"כ,החברים הכי טובים שלהם גם חיים בסרט רע.יורדים עליהם והם נהיים בשפל המדרגה.

הם צוחקים להם בלב. מכירים את האנשים שלא משנה מה,הם תמיד מאושרים עם ביטחון?

אז הם אותם אנשים.האנשים האלה, כשהם צוחקים עליכם בלב שאתם חיים בסרט פתטי,הם מאושרים ובטוחים בעצמם,ואז הם מגיעים הביתה,מתפרקים ובוכים.

סבלתי ככה כל החטיבה עד שבני הכיתה שלי חזרו לעצמם.

לכל הילדים בחטיבה שגם סובלים וקראו את זה:

א.תגיבו,אני אנחם אתכם.

ולכל הילדים בחטיבה שלא מבינים על מה אני מדברת:

לפחות אחד מהחברים שלכם סובל.

אה ועוד משהו.

כל תקופת החטיבה שהייתי אומללה(גם אחותי עכשיו אומללה.ההבדל הוא שהיא עוברת את זה עם אחותה הגדולה אני,שעברה את זה ועוזרת לה בהרבה)אני הייתי לבד.אבל למדתי הרבה לקחים מזה ואתאר אותם בפוסט הבא.

להתראות(אני מקווה)