.my life and me

אחרי יום ממש נהדר, תמיד משהו חייב להרוס.

אני מרגישה כאב כל כך גדול. אני לא יודעת איך להוציא אותו. כמה שאני מנסה, הוא נשאר.

איך מצבי רוח ומצבים יכולים להשתנות מקצה לקצה..רק בכמה שעות.

אני לא יודעת עד כמה אוכל לסבול את כל זה.

אני מרגישה כמו ספוג. סופגת-סופגת-סופגת הכל.. אבל בלי לשחרר את הרגשות החוצה. מתישהו אני אתפוצץ.

כמה שנמאס לי וכואב אני מנסה להיות אופטימית כמה שאני יכולה. למדתי כבר ששקיעה בתוך הכאב והדיכאון לא עוזר

בגרוש למצב. רק מחמיר.

יהיה טוב. 

זה נשמע לי כל כך ריק עכשיו.

"ועם הזמן אתה אומר, זה רק ילך ויסתדר.

מחר בבוקר נתעורר  ליום חדש נפלא "