אני מסתכל ימינה ושמאלה ולא טוב לי.
הכל יכלו לחשוב שטוב לי. הרי אני מסתדר בד"כ די טוב עם אנשים. יש לי חברה(שהרבה היו רוצים כמוה). יש לי חברים טובים. יש לי ג'וב טוב בצבא שאני יכול לצאת ממנו בכל רגע נתון. משפחה אוהבת ותומכת. אנשים שרוצים שאני יהיה לצידם. יש לי בגרות. כסף. אפילו אפשר להגיד שאני לא כזה טיפש.
ורע לי.
אני חושב על כל אותם פעמים שקראתי על גיל ויינאנד שהחזיק את האקדח צמוד לראושו וחשב למה הוא יתאבד עכשיו? למה דוקא עכשיו? מה מיוחד ביום הזה? כנראה שכלום עוד יום רגיל. יום שאנשים יחשבו טירוץ למה בגללו הוא התאבד. אנשים צריכים למצוא טרוץ יותר טוב מזה. אנשים צריכים למות במלחמה עבור משהו.
אני לא אותו הווארד רורק שכנראה הייתי רוצה להיות. אני לא הוא כי אני לא אדריכל ואני לא כלום. אין לי יצירה אחת שאוכל להגיד היא שלי. משהו אחד שארצה לעשות. אני סתם אפס.
אפס מדוכא. שדואג לדכא את עצמו. להאכיל את עצמו בכפית הדכאון היומית. שחייב יהיה להרוס משהו טוב.
אני כבר לא יודע למי אני כותב כאן? לעצמי? אז למה לי לכתוב?
בשבילה? הרי תמיד כתבתי רק בשבילה. כל מה שעשיתי בשנתיים האחרונות היה סביבה, גם אם לא התכונתי לזה. ואני לא יכול לעשות את זה יותר.
בשביל מישהו אחר? הרי מיהו המישהו הזה? לפני איזה שבוע רציתי לראות כמה אנשים באו לקרוא את הפאקינג בלוג המגעיל שמלא יותר ביסורים עצמיים מאשר כוורת בדבש. 800 וקצת אנשים נכנסו עליו. בבטחון שלפחות חצי הם שלה. ועוד כמה שלי. ואולי כמה של מיקרוקוסמוס(שכבר לא קורא כאן אני משאר) וכמה אנשים רנדומלים שבאו לפוסט והלכו. נגעלו מהשטיות שאני כותב. כאילו חסר אנשים כמוני באינטרנט או בעולם.
אני סובל. נועדתי לסבול. לא סבל אצילי כמו הווארד רורק אלא סבל מטומטם כזה שאין לו כיוון או מטרה. סתם סבל. יסורים עצמיים חסרי סיבה.
אין לי כלום בחיים. כלום. זה נראה כלכך מלא מבחוץ.
אבל כלכך ריק מבפנים. כוסאמא של הקנקן.
ואין לי כוח לחיוכים מחר. לריצה בבוקר. לים העצום. למחשבות. לבדידות. לבריחה מאמא. לדכאון בשישי במשפחה של אבא. לדבר עם סבתא או עם אחותי. לחכות שהיא תקום ועד שהיא תצלצל. להיות מדוכא. להנות איתה אבל להרגיש שמשהו חסר. לבוא הביתה ולבכות. לדעת שאין לי כלום! כלום! למלא את החיים שלי בשטיות של אחרים במחשבות שלהם ולהרגיש ריק, והעיקר לתת לזמן לעבור, לעוד יום לחלוף. ואז צבא ובריחה מהחיים. ואז זה התרוץ למה אני לא צריך לחשוב על שום דבר. כאילו צבא זה חיים. כאילו יש לי משהו לחכות לו. לעוד חמישי בערב מזופט, לעוד ריב. לשישי ריק לסקס בצוהרים, לשנ"ץ חסרת המטרה. לחוסר הבנה של מה קורה בבית של אבא שלי? איך הכל שם הפוך, האירוניה?! ואז חברים בשישי, הכל כל כך רחוק, חבר מטרה. ולישון אצלה ולהרגיש כמו לישון בצבא. ולקום. ולא להבין בשביל מה?! ומחשבה על כלום שעוברת כשהיא מתעוררת ומחיכת. ולך עצוב. ואז אני קם וממשיך לבעביר את היום באיזה ארוחה טיפשית בצוהרים. בתוכנית משעממת בטלוויזיה. בסרט עד הערב. ואז מחשבות על צבא. ושביזות. ויציאה מהנה. שנגמרת כשהשעון מגיע לשעה. ועצב. ובדידות. ויום ראשון שעובר מהר. ושני בצבא שלא עובר. ועוד שבוע בצבא עובר בלי מחשבה. עוד שמירה. ושביזות.
וכלום! הכל בשביל כלום! כאילו יש איזה סיבה לחיות.
ואז מוציא הכל פה ועל נייר. והנייר הולך לאיבוד כמו הבלוג הזה. ככה ברחבי המרשתת. מתישהו שאני ימות מישהו יקרא את הכל ויחשוב איזה פסיכופט מטומטם אני. יצחק ויעבור לבלוג הבא. מה שכבר הבן אדם היחיד שנכנס לכאן במקרה עשה בשורה הראשונה.
ואת היחידה שנשארת לקרוא עד לכאן. וגם את דילגת על כמה שורות. כי כבר כמה אני יכול להתבכין? ולפגוע בך? כמה? ואת חושבת מתי תוותרי? ושלא מגיע לי. אבל את אוהבת אותי באמת. ואני שונא אותך על זה. אני לא יכול. חייב לשכוח מזה.
לשכוח שאני חי בשביל כלום.
נמאס לי. נמאס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
