הכל דבש

היום היה לי יום נוראי בעבודה ואני חוששת שהקריירה הקצרה שלי כמטפלת קרובה לסופה העצוב.

ימי שני הם ימים עמוסים אצל המשפחה בה אני עובדת וגם אצלי הם קצת לחוצים. בימי שני אני מתנדבת בשלהב"ת מאחת עשרה עד שתים עשרה וחצי ואחר כך מתפנה לענייני אבל היום התבקשתי לחזור בצהרים ולשהות עם הילדים עד שתבוא המטפלת בערב.

זה יצא המון שעות, אבל היה מצב חירום, הסבתא שמתגייסת לעזרה בימי שני הייתה עם בן זוגה בבית חולים, ולאימא היה אירוע חשוב בעבודה, ואם לא די בכך האמצעי סבל מכאבי שיניים והיה צורך לתת לו אנטיביוטיקה כשיחזור מבית הספר.

בבוקר הקטן הרגיש בחושיו המחודדים שכולם קצת לחוצים וסירב בעקשנות ללכת לגן. אם זה היה הילד הפרטי שלי הוא היה חוטף פליק בטוסיק ואם זה לא היה עוזר הייתי גוררת אותו באוזן לגן אבל הנסיך הקטן רגיל ליחס אחר.

התקשרתי לסבתא שהציעה לי לשחד אותו עם קנית שוקו בסופר שנמצא בדרך לגן, והזכירה לי לתת לו ממתק גם כשאבוא לאסוף אותו מהגן. ככה מגדלים ילדים שבגיל שבע וחצי כבר מפרנסים יפה רופא שיניים.

מצד שני מה אכפת לי, אני רק מטפלת, וזה לא תפקידי להגיד לאימא איך לגדל את הילדים שלה. השוחד עבד היטב והילד הלך לגן ואני להתנדבות שלי.

חזרתי דרך הורי ואכלתי אצלם ואחר כך חזרתי לקבל את פני הילדים שחזרו מבית הספר. הגדולה נהדרת, ילדה אחראית ומקסימה, וגם האמצעי בדרך כלל בסדר אבל היום הוא היה עצבני בגלל הכאבים, וכשביקשתי ממנו לאכול משהו כדי שיוכל לקבל אנטיביוטיקה החל לצרוח ולכעוס שהוא לא רעב ולא רוצה. התפשרנו על תרופה נגד כאבים והוא הבטיח שאחרי שהם יעברו הוא יאכל ומיד אחר כך נרדם.

בשלוש ורבע התחילה להיות לי בעיה, הייתי אמורה לקחת את הילדה לחוג ואחר כך לטוס לאסוף את הקטן מהגן אבל מה עושים עם האמצעי שמסרב להתעורר?

הזעקתי את הדודה שגרה בסמוך שתשמור עליו והתחלתי להתרוצץ. הכל היה בסדר פחות או יותר עד שהדודה עזבה עם הבן הצעיר שלה והשאירה אותי טרף לדרדסים הקטנים. מבחינתם לא הצלחתי לעשות שום דבר טוב, הטוסטים שהכנתי לא היו כמו שצריך והזיתים לא התאימו. הקטן דיבר ממש לא יפה והתבטא בצורה לא אנתרופוסופית בעליל והאמצעי פתח עלי פה שבא לי לסטור לו... ואחר כך באה גם חברה של הגדולה שעוד הוסיפה למהומה.

השיא של הערב היה כשניסיתי להוציא מידו של הקטן סכין חדה והצלחתי איכשהו לחתוך את כף ידי. החתך לא היה נוראי אבל היד שלי דיממה נורא והייתי חייבת לשבת עם מגבת ניר ולעצור את הדימום כדי לא לטפטף דם על הרצפה. הגדולה, מקסימה שכמוה ניסתה כמיטב יכולתה להרגיע את הרוחות לקלח את אחיה הקטן והסרבן ולמנוע מהאמצעי להרביץ לו...

בשבע בערב באה הבייביסיטר השנייה ואני נסתי על נפשי הביתה, מרגישה כמו כישלון חינוכי ענקי.

אחר כך שוחחתי עם האימא והסבתא ונרגעתי קצת. האימא הבטיחה להוציא מהקטן התנצלות מחר בבוקר והודתה שזרקה אותי למים הסוערים בלי הכנה מראש ושגם לה קשה עם הקטן.

ובשבוע הבא חופש פסח והם בונים עלי, שאלוהים יעזור לי.