הכל דבש

פעם, בנעורי הרחוקים הייתי תולעת ספרים וקראתי המון. האגדה המשפחתית מספרת שהייתי הולכת לספריה, לוקחת ספר וקוראת אותו בהליכה הביתה ועד שהייתי מגיעה הייתי מסיימת לקרוא וחוזרת שוב לספריה.

טוב, זה טיפה מוגזם, זה קרא אולי פעם פעמיים, בדרך כלל הייתי רוכבת לספריה על אופניים ואפילו אני לא מסוגלת לקרוא ולרכב על אופניים אבל נכון שקראתי המון. אחר כך הפכתי לאם ולא היה לי כבר כל כך הרבה זמן לקרוא ועד שהילדים גדלו קצת ושוב היה לי זמן פרץ המחשב לחיי ועברתי לאינטרנט במקום לחזור לספריה.

למרות זאת המשכתי לקרוא, הרבה פחות ובקצב פחות רצחני אבל קראתי. עם הגיל גם נעשית בררנית יותר וספר שלא 'תפס' אותי פשוט הוחזר אחר כבוד לספריה. לצערי יש מעט מאוד ספרים שקשה להניח מהיד ושמעוררים בי חשק לקרוא כמו פעם, כשהייתי צעירה. אחד מהספרים האלה הוא ספר שקראתי לאחרונה - מלכת היופי של ירושלים של שרית לוי ישי.

הספר מעניין, כתוב בעברית נפלאה משובצת בפנינים בלדינו, מספר על קורותיה של משפחה ירושלמית ותיקה של ספרדים. בסיפור נשזר סיפורה של הקמת המדינה, וחוץ מזה יש רומנטיקה, יש יחסים מסובכים בין הורים לילדים, בין ספרדים לאשכנזים, ויש לבבות שבורים וגורלות נחתכים, דמעות זולגות והמון אוכל טעים.

המבקרים בטח יטענו שזו לא ספרות מופת וזה סתם רומן רומטי אבל אישית נהניתי מכל רגע וקראתי ברצף לילה שלם ואם יש ספר שגורם לי לוותר על שנת לילה, דייני.