הכל דבש

בעוד שבוע אחגוג את יום הולדתי החמישים ושבע. צעירה אני כבר לא, זה ברור, ובכל זאת, כל פעם שאני מסתכלת בראי אני מתפלאת לראות מולי אישה בגיל העמידה עם תלתלי שיבה ומשקפיים. בפנים אני מרגישה בדיוק כמו שהרגשתי תמיד, בגיל עשרים ושלושים, איך יכול להיות שאני נראית ככה?

בניגוד לכמה השנים הקודמות, הסוערות ומלאות התהפוכות, השנה הזו הייתה רגועה יחסית. עוגי סיים סוף סוף את לימודיו, הוא זה שלמד, אבל המאמץ היה משפחתי ובלי העידוד והעזרה שלנו אני בספק אם הוא היה צולח את המשימה הזו. כל בוקר קמתי מוקדם כדי להכין לו קפה ולדאוג שיצא בזמן עם כל הציוד הדרוש לו, כיבסתי מאות פעמים את החלוקים הלבנים שלו ואת הכובע שנדרש לחבוש לראשו וכל הזמן דאגתי שלא יאבד את הסיכה שהיה עליו לענוד על המטפחת... וצריך היה לדאוג שתמיד יהיו לו גרביים נקיים והנעלים המיוחדות, כל דבר דרש תשומת לב קפדנית, וכמובן שגם רוב המימון של הנסיעות ושאר ההוצאות שלו נפל עלינו. הוא אמנם עבד פה ושם, אבל הרוויח מעט והצליח תמיד לבזבז הכל. גם הטיפול בניירת של ביטוח לאומי שעשה הכל כדי לא לשלם לו קצבת הבטחת הכנסה כפי שהיה עליו לעשות נפל עלינו. על כורחי נעשיתי מומחית בחוקים של ביטוח לאומי ושנאתי כל רגע. מאז שהוא נסע לאילת העומס שרבץ עלינו, יותר נפשי מפיזי, הוקל קצת.

כיום אנחנו לבד רוב הזמן, זה רק אנחנו עם הכלבים. מצחיק, כל השנים חיכיתי שהבית יתרוקן ותהיה לנו פחות עבודה והתחייבויות והנה, הילדים כבר כמעט לא בבית, ובמקום לנוח אנחנו מעמיסים עלינו את עול הטיפול בשלושה כלבים.

בכלבים קל יותר לטפל מאשר בילדים והם דורשים הרבה פחות מאמצים ובכל זאת, צריך לטייל אתם לפחות פעמיים ביום, לנקות אחריהם, להאכיל, להשקות, לסרק ולטפח. אני עושה את זה באהבה גדולה ושמחה שגיליתי - אמנם באיחור - את העולם הקסום של גידול הכלבים אבל זו גם אחריות לא קטנה ומה פתאום לקחתי על עצמי את העול הזה?

כנראה שלא מתאים לי לחיות כציפור דרור בלי שום התחייבויות ובלי שאצטרך לדאוג למישהו.

השנה התחלתי לדאוג גם לעצמי, לא רק לאחרים. אחרי הרבה סבל וכאבים בגלל הגב התחתון האומלל שלי שהקרין כאב נוראי גם לרגל ימין עשיתי מעשה והלכתי לטיפול. במשך החודשיים האחרונים אני מקבלת טיפול בדיקור ובכירופרקטיקה, והחשוב מכל - יעוץ נטרופתי. אחרי פגישה עם נטרופתית חביבה שסיפרה לי כל מה שכבר ידעתי על תזונה נכונה הלכתי ושיניתי את צורת האכילה שלי ולמרבה הפלא - אולי כי זה עלה כסף, או אולי כי עכשיו זה הזמן המתאים - אני מצליחה לדבוק בקלות יחסית באורח החיים הבריא יותר שהתחייבתי אליו. בכוונה אני לא אומרת דיאטה כי זה לא דיאטה, בדיאטה אתה מתענה ומרעיב את עצמך לזמן מה ואחר כך חוזר לבלוס, וכמובן משמין שוב. הפעם מדובר בשינוי של אורח החיים והתזונה, שינוי שאני מקווה לדבוק בו לתמיד. להפתעתי זה גם לא ממש קשה כמו שחששתי, אחרי שהצלחתי לפרום ולבטל את הקשר ההדוק והמשמין שנוצר אצלי בין קפה אחרי הצהרים לעוגיות, ולהיפטר מכל הממתקים והלחם הלבן ובמקומם לאכול לחם מקמח מלא, פריכיות אורז, ירקות ופירות הק"ג התחילו לנשור.

אני כמעט לא נשקלת, ולא בודקת כמה אני יורדת כל שבוע, אבל כל מי שרואה אותי מבחין בשינוי שהוא איטי אך יציב. אני הולכת ברגל לפחות שעה ביום - הכלבים מרוצים מאוד, עושה פילטיס פעם בשבוע ומתרגלת קצת לבד בבית, שותה המון, מים ותה צמחים בעיקר, ומשתדלת לא להתעצבן, לא קל במדינה שלנו, אבל אני מנסה.

לפעמים אני מתפלאת איך זה שאני כמעט לא עובדת, אבל עסוקה ללא הרף, ולא משתעממת אפילו לדקה. יש את העבודה עם הדבש, יש את הבית והכלבים, יש לי עבודה נחמדה וצנועה עם הטיפול בילדים שאני מכינה לבית הספר ולוקחת את הקטן לגן, ויש עבודת עריכה שאני עושה בשביל אתר אינטרנט אחד ששמו יישאר חסוי, זו עבודה בהתנדבות שלא משלמים לי עליה כלום, אבל גורמת לי הנאה וסיפוק גדול.

בשבוע הבא אחגוג עם המשפחה במסעדה, רעיון של הורי שהזמינו גם את אחותה הצעירה של אימא שחולקת איתי את תאריך יום ההולדת, ואולי ארשה לעצמי קינוח קטן ומשמין לכבוד יום ההולדת.

הוא חזר ביום שישי בלילה, בעצם שבת בבוקר. הביא שוקולדים ודבש, נקניקים, מאג חמוד וחפצי נוי מחוטבים מעץ, ועוד כל מיני שמונצ'ס שמביאים תמיד מחו"ל.

הוא היה קצת עייף וקצת אפוף, וסך הכל מרוצה מאוד, וכמובן שצילם המון תמונות.

היה לו כיף גדול, לי היה קצת פחות כיף, אבל גיליתי על עצמי כמה דברים ששמחו והפתיעו אותי מאוד.

למרות החשש שלי מענייני כספים גיליתי שאני יודעת לגבות כסף מאנשים שלא אוהבים לשלם חובות, או חושבים שאם זה רק כמה מאות שקלים אז חפיף, אפשר לדחות.

אז לא! אי אפשר, וזה כסף שסמכתי עליו שיכנס לבנק שאצלו דין פרוטה כדין מאה, וחובות צריך להחזיר ולא לגרור אותם.

אני שונאת לרוץ אחרי אנשים שחייבים לי, וגם הם בטח היו חושבים כמוני אם אני הייתי חייבת להם כסף, וכן, גם 300 ש"ח זה כסף!

 

 ג'ינג'י וחברה

מי אמר שאין מה לאכול באוקראינה

פעם חיו פה הרבה יהודים, נשארו רק מצבות

כרגיל תמיד קורה משהו לא צפוי כשהוא איננו, והפעם זו הייתה אימא שלי. כבר כמה חודשים שיש לה בעיות בקצב הלב, והיא כבר אושפזה בעבר וגם השבוע זה קרה ובצורה דרמטית מאוד. היא נסעה לרופאת המשפחה שעשתה לה א.ק.ג. ומיד הזעיקה אמבולנס. אבא כמובן נלחץ נורא והתקשר אלי בדיוק כשטיילתי עם הכלבים. לא האמנתי שאני מסוגלת ללכת כל כך מהר, הכלבים רצו אחרי עם הלשון בחוץ עד שהגענו הביתה. נסעתי עם אבא הלחוץ לבי"ח כרמל וחזרנו הביתה רק אחרי שהחליטו לאשפז את אימא בקרדיולוגיה.

לא די בלחץ בגלל אימא הייתי לחוצה גם כי ג'ינג'י נחת ביום שישי בלילה ובשעות האלה אין רכבת ואין אוטובוסים והמוניות יקרות מאוד. רציתי שיגיע הביתה מהר ובנוחיות אבל פחדתי נורא לנסוע לבד לשדה התעופה.

למזלי לילי ויתרה על התוכניות שלה לנסוע לחברים ונסעה איתי ועם הוויז החכם שלה לאסוף את ג'ינג'י שהגיע עד בנימינה בטרמפ עם מישהו שהיה גם באפימונדיה. ולמרות החששות שלי הגעתי לבנימינה בבטחה ובשלום, והרווחתי שעתיים של זמן איכות עם לילי שבדרך כלל עסוקה מכדי לשוחח איתי. היה נחמד, גידלתי בת מדליקה ומצחיקה.

כנסיות וכוורת בקייב

למחרת היינו עייפים ושפוכים ובכל זאת פתחנו את העסק ושימחנו מאוד זוג עולים ותיקים שהיו מאושרים לקנות מג'ינג'י את הדבש שהצליח להביא מאוקראינה. דבש ליפה ודבש כוסמת שיש רק שם.

לדעתי אין לדבש שלנו בארץ מה להתבייש מול הדבש האירופי, אבל קשה להתווכח עם נוסטלגיה לריחות ולטעמים של הילדות.

אחרי הצהרים לא יכולתי לנוח כמו שרציתי אלא נסעתי עם לילי ועם עוגי לבית חולים כרמל, ולפי עצת הוייז נכנסנו למנהרות הכרמל, למרבה הצער המנהרה בלבלה אותו ועשינו פנייה לא נכונה ועיקוף ענק, אבל בסוף הגענו, אמרנו שלום ובהצלחה והסענו את לילי לרחוב מסדה.

שנים לא הייתי שם, מסדה נעשה רחוב ממש מיוחד, בוהמי וקולי ומאוד צבעוני - פשוט שינקין של הצפון, ובחיפה יש גם רכבת תחתית! אמיתית, כזו שנוסעת, ולא רק בחלום של ראש העיר

אחר כך הסתבכתי קצת עם הוייז, הפעם של עוגי, חיפה המוכרת שלי השתנתה מאוד בשלושים השנה האחרונות, אבל אחרי שהתברברתי קצת בעיר התחתית הגעתי הביתה בשלום ואחרי שהסעתי גם את עוגי שחזר הלילה לאילת יכולתי סוף סוף לישון בשקט.

היה נחמד לצאת מהשגרה ולהוכיח לעצמי שאני יכולה להסתדר לבד ולהתמודד עם דברים מפחידים כמו כספים ונהיגה במקומות לא מוכרים ועוד יותר נחמד לחזור לשגרה המוכרת ולחזור למטבח ולגיהוץ שבטח מפחידים אנשים אחרים שהם לא אני.

דרישת שלום משלום עליכם הזכור לטוב

אם מישהו יודע מה פשר הפסל החמוד הזה אשמח שיספר לי

ורק עכשיו קלטתי להפתעתי שמחר יום הנישואים השלושים ושלוש שלנו! מזל טוב לנו