הכל דבש

בזמנו כשעוד הייתי שכירה היה לי ביטוח מנהלים שעשה לי הבוס. המשכתי לשלם אותו בעצמי גם אחרי שהפסקתי להיות שכירה עד ששמתי לב שדמי הניהול אוכלים את הביטוח וכל העסק פשוט לא משתלם. גם לפדות את הכסף לא השתלם לי כי מס הכנסה היו מורידים לי שליש ממנו. חיכיתי בסבלנות עד שמלאו לי שישים ואז פניתי ללשכת המס. היה שוב מאבק וסיבוך בירוקרטי וכמעט שנסעתי לשם עד שבסוף גיליתי למי צריך לפנות ואיך לקבל את האישור המתאים כדי שהמס לא יבלע לי שליש מהכסף. סוף סוף היה לי אישור מלשכת המס ובתחילת נובמבר 2016 שלחתי למגדל מכתב רשום וביקשתי לפדות את פוליסת המנהלים שעשיתי אצלם כשהייתי שכירה.

הם לא הגיבו למכתב ולכן התקשרתי אליהם ושם הורתה לי הנציגה לשלוח אליהם במייל את האישור מלשכת המס בצירוף תעודת הזהות שלי וצילום המחאה ריקה לאישור פרטי הבנק. עשיתי כדבריה וחכיתי שבוע, כלום לא קרה, הם לא הגיבו אז התקשרתי שוב והנציגה הסבירה שעלי למלא טופס אינטרנטי והבטיחה לשלוח אותו. הטופס לא נשלח. התקשרתי שוב אחרי שבוע ושוב הבטחה לשלוח טופס והטופס לא נשלח.

היום התקשרתי שוב. הריטואל חזר על עצמו, הבטחה לשלוח את הטופס ואחר כך שום דבר. הנציגה גם אמרה שאחרי שאשלח את הטופס יעברו עוד 20 יום עד שאקבל את הכסף. פה כבר חטפתי עצבים רציניים. בניתי על הכסף הזה ואני זקוקה לו באופן דחוף, התחלתי לטפל בעניין כבר לפני כמעט חודש, למה אני צריכה לחכות עוד עשרים יום? ולמה אני צריכה להיכנס להפסדים כספיים בגלל בירוקרטיה דפוקה של חברת מגדל?

הורדתי את הטופס דרך האתר של מגדל ושלחתי להם אותו סרוק ,ובמקביל צרחתי על שירות הלקוחות שלהם. רק אז משהו התחיל סוף סוף לזוז, התקשרו אלי, וידאו שהטופס הגיע והבטיחו לזרז את הטיפול.

אני בספק אם זה יקרה ואם אראה את הכסף הזה עוד לפני סוף שנת 2017 וגם אם כן, למה זה צריך להיות ככה? למה אני צריכה לצעוק ולכעוס ולהתרגז כדי לקבל משהו שמגיע לי?

ומה אם לא הייתי יודעת להפעיל מחשב ולהוריד טפסים ולקבל מיילים? לא כל אדם בגילי מתמצא ככה במחשבים.

איך אנשים שאין להם מחשב וכוח לצעוק ולריב מסתדרים?

כל כך מעייף ומתיש לחיות במדינה הזו וכל כך נמאס לי להתווכח ולהילחם כל הזמן בבירוקרטיה, ועוד לא התחלתי לספר על הסיבוך המגעיל של עוגי...

נשאיר משהו לפעם הבאה

קראתי כרגע על החיילת של אמפרטי שצלחה באומץ את מתן העדות בבית משפט ופתאום הבנתי שהתגברות על מכשול מפחיד מעצימה אותך ומגבירה את הכוחות והאומץ.

גם אני פחדתי מעניין הטסט אבל לא הייתה ברירה והייתי חייבת לעשות זאת, ולא רק שהצלחתי גם האוטו הקשיש שלי הפתיע לטובה ועבר את הטסט כמו גדול. הקלה עצומה, אני באמת לא מבינה ממה פחדתי כל כך.

לצערי שאר היום היה די נפילה. הבוילר של הדיירים שלנו לא מחמם את המים והתברר שנשרף לו הגוף חימום. ג'ינג'י עלה על הגג וניסה להחליף גוף חימום בעוד אני מפצירה בחברת הגרירה שלנו לשלוח לנו ניידת שירות כי הרכב של ג'ינג'י לא רצה להניע.

בגלל שהחשיך מוקדם הוא לא הצליח לסיים את התיקון, אבל ניידת השירות הגיעה וחיש קל התניעה את המכונית. שמחים וטובי לב החלטנו שצריך להזיז אותו קצת וקפצנו להורי. אכלנו אצלם ארוחת ערב ואימא נתנה לי את העותק שלה של "סליל של חוט כחול". כשרצינו לחזור הביתה האוטו למרבה ההפתעה אמנם הניע אבל לא זז כי תיבת ההילוכים נתקעה.

אבא שלי החזיר אותנו הביתה ולמחרת בבוקר בעוד ג'ינג'י משלים את תיקון הדוד התקשרתי שוב לחברת הגרירה ונדהמתי לשמוע שהם לא מוכנים לגרור לנו את הרכב כי הם גוררים מבוטחים רק פעם בשבועיים, ואם אנחנו רוצים שיגררו לנו שנחכה שבועיים או שנשלם.

נורא כעסנו אבל לא הייתה ברירה, הזמנו גרר פרטי ולמזלי צץרץ היה פנוי והסיע את ג'ינג'י למוסך וגם החזיר אותו. חשבתם שבזה נגמרו תלאותיי? ממש לא.

היום שוב קמנו בבוקר ובגבורה רבה ג'ינג'י החליט לנסוע בבוקר ללימודים באוניברסיטה ומשם לקפוץ לבי"ח כרמל לבדיקת העין המנותחת שלו ואחר כך לחזור ללימודים. כמו תמיד הקפצתי אותו לצומת ושם הוא המתין כרגיל לאוטובוס מנצרת שנוסע ישר לאוניברסיטה. האוטובוס עבר בזמן אבל משום מה הנהג חלף על פני התחנה ולא עצר. הוא חיכה שם עם עוד כמה סטודנטים שהמתינו לאוטובוס לאוניברסיטה עוד שעה שלמה אבל לא הגיע עוד אוטובוס למרות שהוא אמור להגיע כל עשרים דקות.

ג'ינג'י חטף קריזה, חזר הביתה התקשר לחברה שמפעילה את הקו ושטף אותם בצעקות. התירוץ שלהם היה שהנהג אמנם ראה שמחכים אנשים בתחנה אבל הם לא זזו והוא החליט שהם לא מעוניינים בנסיעה. אולי הם היו אמורים לקפוץ ולרקוד כדי שהוא ישים לב אליהם?

בסוף נאלצתי להסיע אותו כמובן לבית החולים ומשם הוא כבר הסתדר לבד. הרופאה שבדקה אותו הייתה מרוצה ואמרה שהוא החלים לגמרי והחור ברשתית אוחה והיא מרשה לו לצאת ביום חמישי לסיור.

מעניין לדעת מה יתקלקל וישתבש אצלנו עד אז?

בסוף ג'ינג'י עשה את הניתוח ההוא והוא בבית עכשיו, מנסה לשכב לפי ההוראות ולא כל כך מצליח (כמה אפשר לשכב עם הפנים למטה?) משתעמם ומתעצבן ובעיקר דואג כי שוב עוגי עשה שטות והסתבך עם משהו אידיוטי שבטח יעלה המון כסף ויגרום לנו להתעצבן ולרוץ לבית משפט ולדאוג כל הזמן.

אני לא מפרטת כי זה מסובך ומרגיז ונורא טיפשי, אין לי כוח לילד הזה.

היום נסעתי לעשות טסט לאוטו, ירד המון גשם בדרך וכשהגעתי התברר ששכחתי את ביטוח החובה בבית... מה לעשות, יש ימים כאלה

לפחות בדרך חזרה הייתה קשת נהדרת שצילמתי דרך שמשות המכונית. בתמונה רואים אותה בקושי אבל במציאות היא הייתה גדולה ויפה מאוד.