הכל דבש

גם אנחנו קיבלנו שי לחג, פתאום, ממש בהפתעה לא מתוכננת, משרד הביטחון נכנע ושלח לנו את דו"ח מצ"ח של עוגי.

זה לא קרה כי הם נעשו פתאום טובי לב ויעילים, אלא בגלל שפנינו למבקר המדינה שהצליח להפעיל עליהם כוחות, ואולי גם איומים, לך תדע? ולבסוף הם נכנעו בחריקת שיניים ושלחו לנו ערמה ענקית של דפים שחלקם לא קריא, ואמרו שזה הדו"ח.

מסתבר שהם ערכו חקירה יסודית מאוד וראיינו המון אנשים, כולל חבר ילדות של עוגי ששירת בכלל במקום אחר, וניהל איתו שיחת טלפון ביום בו קרה המקרה.

פתאום זכינו לראות את המקרה מזווית אחרת של אנשים שלא מהמשפחה שלנו וזה היה שוק מאוד לא נעים. רק עכשיו קלטנו עד כמה עוגי לא היה מאושר אצלנו, ושהוא פירש את הניסיון לחנך אותו, לעזור לו להתבגר כעונש. מתברר שהוא חש כל הזמן  מקופח והיה משוכנע שאת האחרים אוהבים יותר, אם כי בפועל רוב המשאבים המשפחתיים שלנו הופנו אליו, ואני מדברת על כסף, אנרגיות, זמן ודאגות.

חלק מהתסכול והבלבול שלו נובע מההתעקשות, הפלילית ממש, של אחותו הבכורה לשמור איתו על קשר. נכון, גם היא הייתה אז קטינה, אבל גדולה ונבונה ממנו, וחבל שכל ההסברים והבקשות שלי להניח לילדים האלה להתבגר קודם נפלו על אוזניים ערלות. חלק גדול מהילדות שלו הוא בילה כשהוא נקרע בין שתי משפחות וכשהוא נאלץ לשקר לנו בהוראתה של אחותו, וכנראה גם של אימו הביולוגית.

צריך להיות יציב וחזק מאוד נפשית לעמוד במתחים כאלה, ועוגי לא ניחן בכוחות הללו. חבל שגילינו הכל רק כמה שנים אחר כך. עד היום אנחנו לא יודעים מה בדיוק הלך שם אבל בטוח שלכל הסודות שהוא היה צריך להסתיר מילדות לא הייתה השפעה טובה על חייו.

משקית הת"ש שלו סיפרה שהוא ניסה להשיג מעמד של חייל בודד, וסיפר שהמצב הכלכלי בבית רע ושלא נותנים לו כסף, וכל הזמן רבים איתו. נכון, רבנו איתו פה ושם כי ראינו שהוא מבזבז כספים, שהרווחנו בעמל ויזע, על שתייה וסיגריות, ולא אהבנו את החברה שהוא הסתובב איתה, ולא את סגנון החיים שלו (ישן ביום ומבלה על חשבוננו בלילה), אבל לא היינו גרועים יותר מכל הורה אחר, אני חושבת. עובדה שבסופו של דבר הוא חזר הביתה אחרי שהשתחרר מבית חולים.

תמיד חשדנו שהוא לא הגיע למשפחה שנוח לו בה, ואולי עדיף היה לו לגור אצל אנשים פחות כבדים ומבוגרים מאיתנו. הערכים וצורת החיים שלנו ושל הוריו הביולוגיים (ובעיקר של אימו שהתגרשה מזמן מאביו) שונים מאוד. עוגי נקרע ומתלבט בין שני סגנונות החיים הללו ומתקשה למצוא לעצמו דרך. אנחנו דורשים ממנו שילמד, שיעבוד, שיחשוב על העתיד, ושלא יתמכר להנאות רגעיות ומזיקות (סיגריות ואלכוהול בעיקר), וכמובן שאצלנו לא שותים ולא מעשנים, משתעממים מכדור רגל ומתוכניות ריאליטי ולא מבזבזים כסף שאין.

שם זה אחרת, וכנראה שקל ונעים לו יותר אצלם, יש פחות ביקורת ואיש לא נוזף בו על קעקוע שעשה, ועל בילויים ליליים יקרים... מצד אחד הוא נמשך להנאות הרגע ומצד שני הוא בכל זאת גדל אצלנו, והוא מבין שככה הוא הורס לעצמו את העתיד ואת הבריאות.

לפחות צץרץ נשמר לנפשו מכל התסבוכת המשפחתית ההיא, מילדות הוא שומר מרחק זהיר ממשפחתו הביולוגית, ולמרות גילו הצעיר הוא מחושב יותר ויציב יותר.

ג'ינג'י מלמד את עוגי הצעיר לקשור שרוכים

אחרי שהתגברנו על הזעזוע של הדו"ח התחלנו בהכנות רציניות לטיול של ג'ינג'י. אני מדברת על טיול, אבל למעשה זה סיור מקצועי - הוא נוסע לכנס דבוראים בינלאומי בקייב- אפימונדיה. מי שמארגן את הנסיעה הוא איגוד הדבוראים ומועצת הדבש, אבל כמובן שאם כבר טסים עד קייב חבל לא לבקר בה ולטייל ולסייר ולראות כל מה שרק אפשר.

פתאום התברר שאין לנו מזוודה נורמאלית כי אחת אצל עוגי באילת, ואת השנייה, הקטנה יותר, הרסתי בפולין והגלגלים שלה כבר רופפים ועקומים. ג'ינג'י קנה לו מזוודה ענקית, עם נעילת קוד מדליקה, אחר כך קנה ספר על אוקראינה ומפה של קייב ומאחר והתיאבון בא עם האוכל נסענו אתמול לקנות כרטיס סים מיוחד לדיבור מחוץ לארץ, ועל הדרך עזבנו את סלקום ואורנג' שדרשו מחירים מזעזעים על חבילת שיחות לחו"ל, ועברנו לגולן טלקום. פתאום הבנו שאם ג'ינג'י ייקח איתו את הנייד הרגיל שלו ואנשים יתקשרו אליו מהארץ זה יעלה הון, ומי רוצה שיבלבלו לו את המוח בענייני עבודה כשהוא בחו"ל?

טיכסנו עצה והחלטנו לקנות עוד נייד אחד כי הנייד של ג'ינג'י שחוק ובלוי. קנינו משהו זול ופשוט בלי מצלמה - נוקיה מאה למי שמכיר - כי רק עם המכשיר הזה ג'ינג'י הטכנופוב מסתדר, וכפיצוי קנינו לו מצלמה חמודה עם נרתיק שאפשר לחבר לחגורה.

היום בזבזנו חצי יום על כל הסידורים הדיגיטליים הסבוכים הללו. אני אשאר עם שני מכשירים שלי ושלו, והוא ייסע עם הסים החדש שרק אני יודעת מה מספרו ויהיה חופשי לנפשו כציפור דרור.

הניסיון להתמצא בקייב על פי המפה בספר הוליד עוד הוצאה שתחכה לאחרי הנסיעה. התברר לג'ינג'י לתדהמתו הענקית שהוא כבר לא רואה כל כך טוב אותיות זעירות, וגם משקפי הקריאה שרכש לפני כעשר שנים לא מועילות לו. כבר שנים אני מסבירה לו שמשקפיים צריך להחליף כל כמה זמן, ושהוא צריך ללכת לבדיקה והוא מתעלם, ודווקא המפה האוקראינית הוכיחה שאני צודקת.

עוגי לקח לו שבוע חופש מהעבודה באילת וישהה איתי בבית וככה תהיה לי עזרה עם הכלבים ולא אהיה לגמרי לבד, ואם הכל יסתדר ולא יהיו תקלות אוכל להעלות בפוסט הבא תמונות של קייב המעטירה שצילם ג'ינג'י במו ידיו.

פנוראמה של קייב

עברנו למקום החדש שלנו בדיוק לפני שלוש שנים. ראשון לספטמבר 2010. מאז למדנו המון על ניהול מרכז מבקרים. זה נראה פשוט אבל זה ממש לא, צריך לדעת לקרוא את הקהל שלך, למשוך אותו, לתת לו מה שהוא רוצה, ולא להניח לו לרמוס אותך ולנצל אותך.

למדנו תוך כדי עבודה. בהתחלה היינו רק בעסקי הדבש ומוצריו הנלווים, לקח לנו זמן לקלוט שגידול דבורים מרתק אנשים ולהבין שחוץ מדבש אנשים רוצים תעסוקה לילדים בימות החופש המעיקים והארוכים מידי.

למרות שחששנו שלא נצליח להתמודד עם ילדים קהל ההורים לחץ, וחוץ מזה ראינו שרק ממכירת דבש קשה להתפרנס אז התחלנו עם רדיית דבש, נתנו לילדים לפתוח לבד מסגרות ולסובב אותן בצנטריפוגה, מי היה מאמין שהצנטריפוגה הקטנה שקנה אבא של ג'ינג'י לפני ארבעים שנה תהיה כזו אבן שואבת לקהל?

די מהר קלטנו שרוב ההורים שמגיעים אלינו באים עם ילדים צעירים מידי שלא מסוגלים להתמודד עם הרדייה וניסינו להפריד בין אחים גדולים לקטנים, מה שאף פעם לא הצליח לגמרי וגרם לבלגן נוראי. השנה תפסנו סוף סוף שצריך לעשות הפרדת כוחות – סדנת רדייה לגדולים בני שש פלוס וסיור בכוורת לצעירים יותר.

בשבתות ובחגים רק סיורים, ובחול המועד ובחופשים מלימודים סדנאות רדייה, ורק לקבוצות של שמונה ילדים ומעלה.

הבנו שצריך לפרסם באינטרנט כי לשם פונים רוב ההורים שרוצים לעשות משהו מעניין בחופש, ואחרי היום הראשון של ראש השנה הבנו גם שחייבים לגבות מחיר סמלי כי אם הסיור יהיה חינם נוצף המון אנשים שיבלבלו את המוח ויתחזרו על הטעימות, ובסוף לא יקנו כלום.

10 ₪ לבן אדם זה לא הרבה כסף אבל זה מספיק לסנן טיפוסים לא רצויים.

שני ימי החג היו פשוט טירוף, עבדנו שעות רבות, המקום היה מפוצץ באנשים והיה צורך לענות על המון טלפונים ולספק הסברים, אחרי שהתחלנו לגבות כסף גם על הסיור הפסקנו להרגיש פרייראים.

מזל שלילי באה לעזור לנו, בלעדיה לא היינו מחזיקים מעמד. בשבת היה פחות לחץ אבל עדיין היו מספיק אנשים.

מדהים להיזכר כמה שנים לקח לנו להבין ולשכלל את השיטה עד שהצלחנו להפעיל את המקום שלנו לשביעות רצוננו ורצונם של קהל המבקרים.

היום, אחרי שבוע של טלפונים והסברים ועבודה מאומצת עם קהל (בשבילי זה קשה במיוחד כי אני די סוציופתית ולפגוש המון אנשים זרים ועוד להיות נחמדה אליהם כל היום זה עניין קשה מנשוא) היום סוף סוף היה לנו שקט ולכן נסענו לקיבוץ מזרע לבקר את מחסן מכשירי החשמל החדש שפתחו שם וחזרנו עם מדיח חדש - הישן שבק חיים לכל חי - ועם מתנה לצץרץ שבאוגוסט מלאו לו 21 - טלוויזיה שטוחה חדשה במקום הטלוויזיה העתיקה שיש לו.

אכלנו במסעדה במזרע, כבר אין שם מסעדת עם בשר לבן אלא מסעדה ערבית עם המון סלטים מצוינים ובשר כבש שלא אכלנו. בירות ויין אין, בעל הבית מוסלמי.

היינו גם במשתלה ועלינו על רעיון טוב להמשך פיתוח הגינה של מרכז המבקרים וחזרנו עייפים אך מרוצים, ועוד לפני שהספקנו לנוח התקשרה מישהי שרוצה לקנות כוורות ופרופוליס... אין רגע דל, שרק ימשך ככה  

יומיים לפני סוף השנה, בעוד אנו טרודים בהכנות לחג הכי עמוס בשנה שלנו, אורזים מתנות ועונים לטלפונים ומתרוצצים כמו עכברים פתאום טלפון מערוץ 10, אורלי וגיא רוצים לארח דבוראי לתוכנית הבוקר שלהם.

איזה לחץ, חבל על הזמן!

ג'ינג'י התגייס במרץ, הכין כוורת זכוכית, הכניס את חליפת הדבוראי שלו לכביסה, שוחח עם תחקירניות שהנחיתו עליו שפע הוראות ואפילו הסתפר בעוד אני מדפיסה לו מפה של הרצליה, שם שוכן האולפן של אורלי וגיא.

הוא יצא מוקדם מאוד בבוקר, עמוס ציוד ולחוץ קצת ו... נתקע בפקקים.

אני ישבתי אצל הורי דרוכה ומתוחה וחוששת שהוא לא יגיע אבל הכל הסתדר בסופו של דבר, ג'ינג'י צלח את הפקקים, סחב את כל הציוד שהביא עד לאולפן של אורלי וגיא שהתברר כמקום צפוף דחוס ומבולגן ולא כל כך ממוזג ואז, כשפתח את כוורת הזכוכית (שצחצחתי במרץ רק יום קודם) התברר שגיא וגם אורלי פוחדים נורא מדבורים גם אם הן לכודות מאחורי מסך שקוף.

הכוורת סולקה אחר כבוד ולג'ינג'י המסכן נשארו בקושי כמה דקות לדבר על דבורים ודבש לפני שתמה התוכנית.

הוא חזר עייף מאוד ונשבע שכף רגלו לא תדרוך יותר באולפני הטלוויזיה, אם הם רוצים לשמוע על דבש ודבורים יתכבדו נא ויגיעו אליו.

שנה טובה לכל ישראבלוג ורפואה שלמה לקנקן היקר שלנו שהוחש במפתיע לבית חולים.