אתם יודעים, היום עבר ופנה...

צהריים טובים. הבלוג הזה החליט שהוא רוצה שאני אעבוד. אז הוא עובד

חזרה לא מתוכננת לכתיבה בישרא נעשתה מצורך פנימי שהוביל חזרה למקום הכי יציב, אמיתי, כנה, נכון שביקום. ואפילו גם זורם. שיתוף חיי הפרטיים עם חצי עולם בערך, חצי עולם שנענה ולא שותק, שמוליך אותך לעלות מילים, גם המוזיקה מאחורה. הרעד האמיתי שיש מאחורה. ישרא שימש לי בעבר כמקום אמיתי וכנה מול כל העולם לא משנה מה, עוד משנותיי בתיכון נתן לי להבין הרבה על עצמי, על הדרך שלי הגובלת באמונה, עזר לי לראות דברים בצורה ברורה ומסודרת, אנשים מכאן עזרו לי עם זה ולא רק, הוצאת המילים בדרך של כתיבה הנפרשת לכל הכיוונים לוקחת אותך למרחבים רחבי אופק של חשיבה רציונאלית. אני לא שוכחת את ההשראה והמוזות הבלתי פוסקות שירדו עלי וזרמו לי בכל הגוף, ושאר הדברים המעודדים, הכל מהאל, הכל לאל. תודה לישרא שהוא כמו בית. ואף יותר מזה.

דף חדש מסמל התחלה חדשה, ורק שתחזק אני מבקשת, כי בינתיים אין בשביל מי. אתה לא באמת שם. לא באמת. כי אני שם, במקרה. וכל מה שאני רוצה זה שתיהיה שם שוב לחבק אותי חזק, לעזאזל.

פתאום הרחוב ריק ושוב יש רוח סתיו. ואני מאוהבת בעובדה שמתחיל להתקרר והחושך נופל מוקדם מדי. רק חבל שהצבא הופך את התקופה הזאת למסריחה יותר. לא נורא. חורף אחרון שיש לי לשרוד עוד כחיילת. 

אין לי כח לנגן ומה שגם קצת בלתי אפשרי פה לעשות בלי לצאת מריכוז. אבל הי, יש זמן להכל ואני לא דואגת.

פריקה של רגע. לוודקה ולרדבול אני לא הולכת ליפול, והחיוך מהפנים שלי לא הולך להמחק.  

אוהבת,

חופית.