למטה

רועי היתעורר.

הוא ראה הכל חשוך,והירגיש כאב חד ביד.

הוא לא הבין איפה הוא נימצא,וביכלל לא היה מסוגל לחשוב.

רועי שמע איך מישהו מיתקרב אליו ומדבר:"אז מה לעשות עם הילד?"אמר אחד"בינתיים שום דבר..." ענה לו השני .

הכאב בידו של רועי נעשה עז יותר...המחשבה הראשונה שלו הייתה לבקש עזרה מאותם האנשים...אבל כששמע שהם אמרו: "אז מה גיורא...כלומר בוס..מה בעצם אתה רוצה לעשות איתו?" לרגע חשב רועי שהיתכוונו לסבו...אבל יש הרבה אנשים עם אותו שם לכן החליט לישתוק בצד ולא לזוז,רק להמשיך להקשיב."הכל בזמנו ידידי...כשיגיע הרגע,תגלה הכל."אמר..כניראה הבוס,ורועי,שכבר לא יכל ליסבול את הכאב,היחליט לעצום את העיניים ולנסות לא להשמיע צליל.חסר לו שעוד יגלו שהוא שומע אותם...אך אולי זה בעצם מה שהם רוצים...אבל רועי לא רצה לחשוב על זה עכשיו,הוא רק רצה שהכאב יפסיק.

"סבא?" אמרה אנבל ודפקה על הדלת.

בהתחלה הייתה דממה.

אנאבל חיקתה חמש דקות...

עשר...

וכשכבר היתכוננה לימצוא מקום לינה אחר,הדלת ניפתחה.

"סבא אתה פה?" שאלה אנבל,אבל לא שמעה תשובה.

מוזר,כשסבא יוצא הוא תמיד משאיר את הדלת סגורה..כניראה הוא שכח הפעם.

אנבאל היתקדמה כמה צעדים קדימה,ושמעה את הדלת ניטרקת מאחור.'ממתי הדלתות האלה ניסגרות מעצמן...ולא שהן גם ניפתחו מעצמן.....' חשבה אנבאל.

היא הימשיכה להיתקדם לסלון המפואר אחרי השיפוצים שעשה סבא, די ברור שהוא לא עשה אותם בעצמו...הוא בסך הכל היה זה שמימן הכל.

על הקיר מעל האח,הייתה עדיין התמונה של סבא וסבתא שלה,היא כבר כימאט שכחה את פניה של סבתה,אחרי מותה,אנבאל פחתה להגיע לבית הזה,וגם העדיפה לא להיסתכל על התמונה של סבתא,כל דבר שהיזכיר לה את סבתא,גרם לה,בחצי שנה הראשונה,ריגשי נוסטלגיה וכאב שלא היפסיק אחר כך הרבה זמן.וכך ישבה אנבאל..לבד..בסלון.היא רצתה לפחות ליראות טלויזיה..,אבל היא לא פעלה כמה ימים,לפי מה שסבא אמר קרה איזשהו קצר או פשוט יש איזושהי בעיה בכבלים..אנבאל לא היתענינה בזה לכן העדיפה לא לישאול יותא מדי.סתם מחשבות מיותרות נוספות.

פיתאום,נישמע קול של נפילה.לרגע נידמה לאנבאל שזה בא מהמיטבח,אבל שנייה אחר כך נישמעה עוד נפילה,והפעם אנבאל ידעה בבירור.זה בחצר.

היא יצאה בריצה לחצר.אבל לא ראתה כלום,חוץ מעץ האזדכור המנגל והמלונה של שושקה

הכלבה ...הנדנדה ובית העץ..'רגע אחד..שושקה..לא ראיתי אותה מאז שניכנסתי פנימה,ביכלל שכחתי ממנה לכמה רגעים,איפה השושקה שלי עכשיו...היא תמיד היתנפלה עלי כמו מטורפת..לאן היא נעלמה.' ושניה אחר כך אנבאל חשבה 'יכול ליהיות שהיא מכור הרעש?'.ואז שוב הפנתה אנבאל את מבטה על העץ.על העץ העגול שראה את כל דורות מישפחת שוורץ.מולו רועי עשה את צעדיו הראשונים,מולו אנבאל ישבה פעם ראשונה על אופניים,ומולו...מולו אבא הציע לאמא נישואים,במקום שאמא הכי אהבה בעולם..מתחת לעץ ביום שמש.אנבאל כימאט פרצה בבכי.שטף הזיכרונות לא היפסיק להציק לה. 'למה אני לא יכולה לישכוח הכל..למה?'ובמחשבות האלו היחליטה לעלות למעלה ולחפש אחר שושקה בחדר שלה.היא עלתה במדרגות הלוליניות,עברה במיסדרון הצר,וכשבאה ליפתוח את הדלת...

שמעה נביחות של כלב.

"שושקה!" קראה אנבאל.

"שושקה איפה את?" אנבאל היחליטה לא לבזבז זמן על צעקות אלה ישר ללכת בעקבות הנביחות.

אנבאל שמעה שהנביחות מלמלעה ושיערה שאולי,איכשהו,שושקה היגיע לעליית הגג.

היא שוב החלה לעלות במדרגות הלוליניות,ושמה לב,שככל שהמדרגות מובילחות למעלה יותא,כך הן גם ישנות יותר.המדרגות חרקו,היו מאובקות,ואנבאל החזיקה בכל כחה במעקה מכיוון שפחדה שעוד שנייה המדרגות האלה יקרסו.

אנבאל התקרבה אל הדלת הישנה והמאובקת,והחלה להזיז את הידית החלודה.

הרבה פעמים היא ניסתה ליפתוח את הדלת הזאת,כשעוד סבתא הייתה חיה,ואבא ואמא לא היו גרושים.

הדלת תמיד נישארה נעולה.

כמה שאנבאל לא ניסתה,אז,הדלת לא זזה אפילו מילימטר,והידית רק איימה ליפול מהקמום ולהישבר.

אך הפעם,הדלת ניפתחה,ואנבאל ניכנסה פנימה...