-מאדאם דה מנטנון

היום השפיע עליי סרט דוקומנטרי ייחודי והזוי.

סרט על ילדה, בת 14, שהחליטה שהיא תשבור שיא ותהיה לצעירה ביותר בעולם שהקיפה את שלושת האוקיינוסים הגדולים בעולם (השקט, האטלנטי וההודי) במשך שנתיים, לבד.

בהתחלה חשבתי לעצמי- מה נסגר איתה? היא חייבת להיות דפוקה. בטח גידלו אותה הורים דפוקים.

אני, שאוהבת את הטבע יותר מכל דבר בעולם הזה, גדולה ממנה בשלוש שנים, לא העלתי על דעתי מעולם טיול של שנתיים לבד.

מסתבר שהיא מדהימה. הסרט הזה הראה לי כמה היא שפויה, כל כך שפויה שלמעשה כולנו בעצם המטומטמים חסרי ההגיוון.

בסרט הקצר יחסית לורה מתעדת את עצמה ברגעים הראשונים, כנערה-ילדה שבוחנת את העולם בעיניים רעבות. בהמשך הסרט רואים את הרגעים הקשים של הבדידות, הפחד והספק. מה שהדהים אותי יותר מהכל, זה שאת הרגעים הקשים שלה אפשר היה לראות כסיטואציות הקשורות לבני אדם. ברגעים היפים, היא הייתה לבד. היא יותר נהנתה לבד, מאשר עם אנשים. אני כל כך מעריכה את זה. כל כך מעריכה את מי שמעריך את החיים בלי להיות קשור לשום דבר. היא פקפקה בארץ שהיא נולדה, בהורים שלה, בהכל. היא הפסיקה להתגעגע. פשוט חיה את החיים כמו שהם, ים נופים ותרבות שפשוט מטהרים אותך מכף רגל ועד ראש.

ופתאום הפחד שהיה לי לטוס לבד נעלם כלא היה. זה לא כמו להיות לבד עכשיו באמצע תל אביב ולשחק בפלאפון- זה להיות אני, והטבע, ומה שיבוא באותו רגע.

הלוואי שהעולם יחזור קצת אחורה. אנשים יפכחו את העיניים ויבינו שהם יכולים באמת באמת לחיות.