החיים מעבר למה שאחרים רואים

אנחנו בוחרים באיזו מראה להסתכל על החיים שלנו. וזה הרבה מעבר ל"מה שחשוב זה איך אתה רואה את עצמך".

מקובל לחשוב שהחיים שלנו, החוויות שלנו, זה מה שמעצב אותנו, מה שהופך אותנו למי שאנחנו. אבל האמת היא, שאנחנו בוחרים בכל רגע איך החיים שלנו יהיו, כיצד החוויות שלנו ישפיעו עלינו, ואיך אנחנו נהיה.

חמישה אנשים יכולים לחוות את אותו האירוע, וכל אחד יחווה אותו אחרת, על כל אחד הוא ישפיע באופן שונה, כל אחד יהפוך למי שהוא בוחר להפוך בעקבות אותו האירוע.

כל רגע בחיים הוא בחירה שלנו. אנחנו בוחרים איך לפרש את מה שקרה לנו, אנחנו בוחרים מה לחשוב ואיך להגיב. לכן, לא החוויה היא זו שמעצבת אותנו, אלא אנחנו עצמנו.

ההורים שלי התגרשו והקשר עם אבא נותק (אני הייתי ממש קטנה כדי לדאוג לזה). אני יכולה לחשוב שהוא ניתק את הקשר כי לא התעניין בנו (בי ובאחותי) בגלל שלא היינו שוות את זה, ולהרגיש חסרת ערך ואשמה (מה שבאמת חשבתי בזמנו). אבל אני יכולה גם לחשוב, "הוא ניתק איתנו קשר כי הוא לא היה בוגר מספיק, היה לו יותר קל להיעלם מאשר לקחת אחריות על הילדים שלו". אני כנראה אף פעם לא אדע את האמת - קיימות אינסוף אפשרויות - אבל עצם המחשבה שאני לא הגורם הבעייתי, שינתה את המציאות והחוויה שלי.

החבר הראשון שלי עזב אותי. אני יכולה לחשוב שהוא עזב אותי כי אני לא שווה;אני יכולה לחשוב שהוא נטש אותי, בדיוק כמו אבא שלי, להגיע למסקנה שכולם עוזבים אותי, וולחזק בכך את תחושת חוסר הערך שלי (מה שאכן חשבתי בזמנו). אבל אני גם יכולה לחשוב לעצמי, "כנראה שזה לא נועד להיות ואנחנו פשוט לא מתאימים אחד לשניה. זאת לא נטישה, זאת פרידה. אנשים נפגשים ונפרדים כל הזמן", והופ - פתאום החוויה שלי היא אחרת. זה עדיין כואב, אבל פחות.

אני חושבת שלהתבגר, זה להסתכל על הדברים מעבר לבועה שלך. לחשוב באופן שונה. להבין שלכל דבר, יכולים להיות גם הרבה משמעויות אחרות. והמשמעות שאנחנו נבחר לתת לאותו דבר, היא זאת שתקבע איך אנחנו נחווה אותו, איך הוא ייעצב אותנו. אנחנו יכולים לבחור שזה ישבור אותנו, ואנחנו יכולים לבחור שזה יעודד אותנו לצמוח. וזה נכון לגבי כל דבר בחיים. מה שחשוב זה להיות מודע לאינסוף האפשרויות שיכולות להיות. ולמרות שבהרבה מקרים אנחנו לא יודעים מהי האמת, אנחנו יכולים לבחור את האמת הסובייקטיבית שלנו. ופה טמון סוד האושר. ככל שנקדים להיפטר ממושגים המשעבדים אותנו, כמו "צריך להיות", "חייב להיות", "אסור\מותר" (שאינם בהקשר של נורמות חברתיות, אלא חוקים אישיים שלנו שהגדרנו לעצמנו), ככה נהפוך להיות מאושרים בהקדם.

בעבר חלמתי והשתוקקתי לאהוב ולהיות נאהבת. ויחד עם זה לא האמנתי ש-לי זה יקרה. האמנתי שזה יקרה לכל אחד, חוץ ממני. שהמין השני לעולם לא יסתכל עליי. הכרתי את האהבה הגדולה שלי, ומקובעת במה ש"צריך" להיות ובמה שאני רוצה שיהיה, ניסיתי להפוך אותו למשהו אחר ממה שהוא. כשכמעט איבדתי אותו, הרגשתי שוב שנוטשים אותי. אהבתי מאוד, וזה כאב, והמחשבה על נטישה חיזקה את הכאב עוד יותר. כי הפעם זה היה אדם באמת אהוב, לא מישהו שאני בקושי מכירה. וגם אחרי שחזרנו, לא לגמרי העלמתי את ה"צריך" ו"אני רוצה". אבל בזמן האחרון אני לומדת לוותר על הדברים האלה. לא "צריך", ועם כל הכבוד למה שאני רוצה, אני לא האדם היחיד כאן, ולא תמיד הרצונות שלי עולים בקנה מידה עם הרצונות שלו. הוא לא צריך לרקוד למרות שהוא לא אוהב, כי ככה אני רוצה. הוא לא צריך לנחש מה אני רוצה בכל רגע כי אני רוצה שיידע בלי לשאול. היה יכול להיות נחמד אם היינו יודעים לקרוא מחשבות אחד של השניה, אבל בפועל זה לא ככה. ואם רוצים משהו, אומרים. מאבד מהקסם? ממש לא. עוזר לקבל את מה שאנחנו רוצים או צריכים באותו רגע, ולא משאיר אותנו מתוסכלים כי "הוא לא ניחש". לדבר. זאת מילת המפתח. מגיע לנו שיאהבו אותנו? לא. היה נחמד אם מישהו היה אוהב. אבל בשום אופן לא "מגיע לנו". אף אחד לא מחוייב לאהוב אותנו. אין הסכם כתוב כזה. זה שאנחנו חושבים שמגיע לנו שיאהבו אותנו בגלל X, Y, ו-Z, לא אומר שהצד השני צריך לפעול בהתאם לכך. ברגע שמשתחררים מ"מגיע לי", אפשר לחוות את האהבה והאושר האמיתיים. כי רק כשהצד השני חופשי לבחור מה לעשות, איך לחשוב ומה להרגיש, הוא יכול לאהוב באמת, ואנחנו יכולים להרגיש נאהבים באמת. או, כמו שאמרה חברה יקרה בעבר - "את לא יכולה להכריח אנשים לאהוב אותך, אבל באפשרותך לאפשר לעצמך להיות נאהבת ביום מן הימים ע"י מי שאת באמת". וזה, בעצם, מסכם את הכל. מילת המפתח - תקשורת. חופשית, לא של "צריך\חייב\מגיע לי".

ולבסוף, כולנו מוצאים אהבה, וכולנו יכולים להיות מאושרים, אם רק נלמד לשחרר.

ויקצ'ו