6,000,000
ומתוכם מליון וחצי ילדים
שישה מיליון , זה מספר כל כך גדול , עצום , כל כך בלתי נקלט
בלתי נתפס בכלל .
שואה -
בשביל מה ?
למה היה צורך בזה ?
כל חיי מאז שאני זוכרת את עצמי שאלתי - אבל למה ?
מה בעצם עשינו ? - מה עשינו אנחנו היהודים שזה הגיע לנו ?
אני לא מצליחה להבין או בכלל להיות קרובה ללהבין מה היה ההיגיון בזה
מה היו הסיבות לזה ..
ואיך , איך זה שכל כך הרבה אנשים הסכימו עם זה .
איך זה שאף אחד לא אמר כלום ?
אני לא מצליחה להבין ..
אני בחיים לא אבין
יום הזיכרון לשואה ולגבורה
מאז שהייתי קטנה היום הזה היה עושה לי איזה משהו מבפנים
לא הייתה לי סתם הרגשה של עצב .
הרגשתי בלבול , עד היום אני מרגישה ככה .
על כל מה שהיה אז , אני לא כועסת .. כבר אין טעם לכעוס
ואם נכעס עכשיו זה יעזור .? לא -
את ששת המיליון זה לא יחזיר
לזכור , רק לזכור זה מה שנותר
ומה עם הדור של ניצולי השואה ...?
גם הוא כבר הולך ונעלם כבר , מה ימשיך את הזיכרון אז ?
אנחנו לא יכולים להבין את הכאב , רק לתאר אותו ..
צפירה
בתור ילדה ביסודי אני זוכרת את עצמי מפחדת מהצפירה..
מאחורי היסודי שלמדתי בו היה בית כנסת ומהצופרים סביבו הושמעה הצפירה
בבית הספר אצלנו הצפירה נשמעה נוראה וחזקה ..
אני זוכרת איך היינו כל הבנות בכיתה נעמדות יחד צמודות אחת אל השניה
היינו הולכות כולנו לעמוד ליד המורה ..
היינו אז בכיתה ד' ופחדנו , כל כך פחדנו
לא הבנו אז את המשמעות של הצפירה ושל הושאה , היינו עדיין קטנות .
עד עכשיו הצפירה מעוררת בי פחד כזה ,
כל שנה אני עומדת ליד חברה טובה , אני מפחדת לעמוד לבד ..
מפחדת להרגיש לבד באותו רגע , אני מרגישה כל כך קטנה .
השנה, עמדתי בצפירה בכיתה ליד חברה .
בזמן הצפירה התחילו לרוץ לי תמונות בראש , ניסיתי להעלים אותן
הן היו גדולות , חזקות מדי , כואבות מדי ..
לא יכולתי עוד לקלוט את כל התמונות האלה בראש שלי
אני זוכרת שעמדנו בבוקר ועבר לי משפט אחד בראש הרבה פעמים ..
זיכרון אישי
שעשיתי בכיתה ז' עבודת שורשים שאלתי את סבא וסבתא שלי על חייהם
שניהם ניצולי שואה..
בזמן הצפירה עבר לי בראש מה שסבא שלי אמר ..
" השתחררתי לחופשי מהגטו והלכתי לחפש את המשפחה , לא מצאתי אף אחד "
" נשארתי לבדי , הייתי ילד בן 14 והייתי לבד "
כל פעם שאני חושבת על זה , על מה שהוא סיפר עולות לי דמעות .
קשה לי לשמוע את זה ולקלוט את זה .
לסבתא שלי יש דרך שונה להתמודד , זה לפחות מה ששמתי לב אליו שדיברתי איתה
היא מדברת ומספרת בעיקר את הפרטים התכניים
פחות רגשות , פחות דברים אישיים .
סבא שלי מספר את הדברים האישיים יותר , הקרובים יותר .
השנה אחותי עשתה עבודת שורשים גם .
כל כך כואב לי לראות את סבא שלי עוצר לרגע ובוכה .
מבקש מאחותי לעזוב את החדר ולתת לו כמה דקות לבד להירגע .
הלכתי אליו ואמרתי לו שנכון שאז הוא היה לבד , והוא אמר לי שעצוב לו
חיבקתי אותו ואמרתי לו - " סבא עכשיו אתה כבר לא לבד יש לך אותנו "
סבא חייך , זה נתן לי הרגשה טובה ..
שירה ,
כבר המון זמן אני אוהבת לכתוב , כתבתי שני קטעים לחדר שואה בבית הספר
הקטע הראשון מדבר ברובו על סבא שלי דרך ילד אחר ששואל את סבא שלו..
רק ילד ,
סבא מספר והדמעות זולגות
ולי כבר לא נעים מכל השאלות .
" היה אז קשה והיו גם הרבה מחלות ".
" במשך זמן כה ארוך לא אכלנו , לא חיינו כמו שצריך "
אני מסתכל על סבא ומקשיב, מרגיש בתוכי כמעט את כל עוצמת הכאב.
מנסה להבין אבל לא מצליח, קשה לי לעכל דברים כה נוראיים .
סבא ממשיך ומספר על מחנות העבודה ובסוף הוא מגיע לסוף המלחמה .
נשמע כאילו סוף סוף הולך להיות טוב.
" שוחררתי ממחנה העבודה והתחלתי לחפש את משפחתי "
סבא עוצר ולוקח נשימה עמוקה ..
" הלכתי בפולין , חיפשתי וחיפשתי ואחרי הרבה זמן וויתרתי ".
" לא מצאתי אף אחד , באיזשהו שלב הבנתי שאין לי יותר סיבה לחפש " .
" אני ... נשארתי לבד עם עצמי " .
עכשיו הדמעות התפרצו כבר לגמרי.
סבתא באה וחיבקה את סבא , מנסה להרגיעו .
אני הסתכלתי עליו לא יודע מה לומר .
ואז אמרתי בשקט את הדבר הראשון שעלה בראשי .
" אבל היית רק ילד סבא , בסה"כ ילד "
הקטע הזה מדבר בעצם על ילד שנמצא בתוך השואה , הוא מספר על מה שקרה לו
סיפורו האישי ..
דברים כאלה
הנה הם אותם הצעדים .
באים מרחוק דוחקים את כולנו לפינה .
יום אחד הם באו ושמו עלינו מן כוכב צהוב
סמל לזיהוי - זה מה שהם אמרו .
ואז עלינו לרכבות , לא ידענו בדיוק לאן נוסעים .
הורידו אותנו במקום מרוחק .
גדרות , הכל גדרות מסביב ..
הגטו - לשם הם לקחו אותנו .
כל המקום הזה , אווירה אפלה יש בו .
ואני בסה"כ ילד בן 7 ,
ואני מפחד , כל כך מפחד .
מפחיד אותי להישאר לבד .
את אבי ואחי הגדול לקחו לעבודות קשות .
את אמי , אותה הם כבר הספיקו להרוג .
ואני , לבד כל כך , כל כך לבד ..
למה ילד כל כך קטן צריך לראות
דברים כאלה ..
הפוסט הזה , הוא פוסט שמאוד חשוב לי .
אני חושבת שצריך לזכור תמיד את השואה , ולהעביר אותה הלאה בדורות
כדי שכולם ידעו ושאף פעם לא נשכח .
אף פעם לא נשכח את ההתעללות והסבל , את כל ההורגים .
את כל ששת המיליון ..
( את השירים אני כתבתי , אז אני מבקשת שלא תקחו אותם בלי לשאול קודם או משהו כזה ) .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
^^Netu