בואו נדבר על חגים.

אני מטבעי אוהבת חגים. זאת על אף שלא חונכתי למסורת ענפה מלאת מנהגים, לא ניחנתי במשפחה שמעוניינת לשתף פעולה עם זה, ואין לי זמן או כסף רב להתעסק בזה. אוהבת, מה אני אעשה.

אנחנו לא באמת חוגגים חגים. זאת נקודת המוצא.

מעבר לכך, רוב החגים השנה (שכן חגגתי), מאז ראש השנה, התחרבשו לי. זאת למעט חגים נוצריים, איירוניקלי. הם היו אחלה.

לא חוגגים אצלנו את סוכות, או שבועות, לא באמת חוגגים את יום העצמאות (ברצינות אמא? חידון התנ"ך? קיבלתי בזה 79 בלחץ), לא היה לי זמן לחגוג את חנוכה ולא היה לי זמן לטוע עץ בארץ ישראל בגלל מבחנים.

בפורים נחלתי אכזבה קשה. הייתה לי את התחפושת הכי מושקעת שהייתה לי אבר (הן מבחינת קונספט והן מבחינת ביצוע), התחפשתי לדפני מהמיתולוגיה. מגניב הא? רק שנפל עליי שולחן, התיק שלי הוטבע בבירה, הצלחתי לשקם אותו, ולמחרת הוא והמעיל (Dry cleaning only..) הועפו לרצפה, שמעליה צפה לה בשמחה שלולית סחלה כלשהו (בתקווה רק בירה), ולסיום, הטלפון הנייד שלי נפל במונית עם הנהג חולה-רוח-חולה-מין-שיניים-אפורות שהחזיר אותי הבייתה, ואת היום למחרת ביליתי בנסיעה למרכז שירות של סלקום, כדי להוציא סים חדש, במקום ללכת למסיבת רחוב חינמית ושווה.

ואז בא פסח.

חג חגיגי במיוחד, שאני אוהבת לחגוג, למרות שהוא מזכיר לי שהקיץ מתקרב ואני צריכה להתחיל להמרח כל יום, כי הפסקתי לקדם סרטן עור. אבל זה לא קשור. מגיע פסח, ואני מגלה שאם בא לי סדר השנה, באסה, כולם התפזרו לכל מיני מקומות. אם בא לי סדר, אני צריכה ללכת לבד למשפחה המורחבת (עם גלימת מסכנות שמסריחה קצת משמרים). או שאני יכולה להצטרף לכל אחד מאלה שהתפזרו, ולתקוע דגל בפסגת היאוש החדשה שלי.

זה אולי נשמע קיצוני ולכן מטופש, אבל זו האמת.

אל דאגה, על מרק עוף וקניידלעך לא דילגתי.

אולי מוטב שאוותר על כפיית חגים על המשפחה האשכנזיה המנוכרת שלי (שאני אוהבת, אך מורידה אותי יגון שאולה לעיתים). זה אובייסלי לא עובד. אולי אני צריכה להתחתן עם איזה יוצא עדות מזרח, לשם האיזון.

רק כדי לא לסיים את הפוסט הזה באווירה קודרת-משהו, אציין כי לאור ההתבכיינות ההקיצונית שלי חליטו לעשות אצלנו את ראש השנה.

נראה מה יצא מזה.

אטוטאלור.