מה לעזאזל באמת?

מה אני עושה פה?

התשובה הרשמית לכך היא "אין לי מושג".

התשובה הלא רשמית לכך היא "יש אכזבות ואז חוזרים לישרא עם הזנב בין הרגליים".

מה אומר ומה אגיד. לא שום דבר שלא אמרתי בעבר, כמובן. אבל עושה רושם שאני פשוט לא לומדת. לא לא מבינה, לא לומדת. חולדות מעבדה לומדות לא לגעת יותר בחפץ שמחשמל אותן בכל פעם באותו האופן. אני קצת פחות.

מה חסר לי? לנטר את הבעיה אני יודעת. תיאורטית, גם למצוא לה פתרון שימנע חזרה שלה בעתיד, גם את זה אני יודעת.

אבל היישום. הו, היישום לוקה בחסר. במיוחד כשאתה אדם קצת מבולבל, אם נודה באמת. מבולבל, סלחן, "בוחר את המלחמות שלו" ושלל כינויים מכובסים. בתכלס, מעדיף לא להלחם כלל, כמעט בכל מחיר. ואז הבעיה חוזרת, מן הסתם. הו ואוו, בעיה! רגע, זה כבר קרה. אה נכון, לא טיפלתי בזה. טוב. הפעם. הפעם אני שמה סוף לסאגה המטומטמת הזאת. או! סנאי! hey there buddy...

רגע, איפה הייתי?

פעם כתבתי לעצמי פתקי מוטיבציה כאלה ושמתי על הארון, כי ראיתי את אחותי עושה את זה וחשבתי לעצמי שזה ממש מעורר השראה ומסרים חיוביים ושיט. אז כתבתי לעצמי בקשה מעצמי: "תעשי החלטה ותדבקי בה". בלי זיגזגים, בלי התחרטויות, גם אם החלטת לעשות משהו מטומטם להחריד - תעשי אותו. אז אני מחליטה ליישם את שדורש יישום. להתרחק מהקירות המחשמלים המטופשים האלה כבר.

Let this be my note to self.