השנה החלטתי שלא לצום. בימים כתיקונם אני אמנם לא מצטיינת בקבלת החלטות, אבל הפעם החלטתי לא לצום, די מראש. פגשתי חברים, אבל החלטתי גם לבלות חלק גדול מהיממה המוזרה הזאת בחברת עצמי. היו ימי כיפור שחשתי מחוייבת לצום, כי חשבתי שיש לי מקום לחרטה ו/או שהייתי קצת מרשעת באותה שנה, ולכן חשתי מחוייבת ונשאתי את עול הצום בשמחה (מסויימת).

אבל השנה האחרונה הזאתי, שלקחה ממני כל כך הרבה דברים שהיו לי (וגם כאלה שלא) הביאה אותי לחשוב שבכלל לא בא לי לעשות חשבון נפש. שבא לי להסתכל על יום כיפור בכיוון ההפוך. לא למצוא נקודות שפישלתי בהן. למצוא זיזים ופנינים להרגשה טובה. לסכך את העצבים החשופים.

כן, זה רעיון טוב. זאת גם הזדמנות טובה להפטר משטויות, להפטר ממי וממה שלא מצדיקים את הנוכחות שלהם, או למצוא דרכים למדר את מי ומה שאי אפשר להרחיק לתמיד. לעשות סדר מהסוג הרגוע והמרגיע. או לנגן.. אולי לשיר.. לאבק קצת את הלב! מה יש! אולי לכתוב?

נורא בא לי לכתוב אבל זה לא הולך. ככל שאני כותבת יותר קוד, כך חומקות ממני עוד ועוד מילים אנושיות.

מנהלת שיחה ופתאום נתק. אי אפשר להמשיך. אין מילים בנמצא (כלומר, יש מילים, אבל אני לא בטוחה ש"זוקיני" ישתלב במשפט בצורה קוהרנטית).

מה יעביר נאמנה את הבליל הזה שמתרוצץ לי בראש? עננים וקיטורים של ורוד וירוק וצהוב מתערבלים, ובזמן שאני תוהה מה קורה לי, הרי פעם לא יכולתי לסתום את הפה לרגע, הם הופכים לחום אפרפר עכור שמקבלים כשמערבבים מדי את כל צבעי הגואש יחדיו.

די, עליי לעצור ולשנות כיוון. להתחיל מההתחלה במקום אחר. עכשיו סתיו, עכשיו התחלות קורות. אולי עם נוף אחר. בלי הצלליות הישנות של פעם.

~~~

למה לעזאזל יש שרב? מי אחראי לזה? עם מי צריך לדבר?