ברצוני לשתף אודות החלטה חדשה (לא כל כך אבל עדיין) שלי.
יש לי נטייה מגונה (וגם ברורה מאליה ונפוצה לייק הל) לבחון נשים יפות סביבי, להתפעל מהן, ואז להכנס לרגשות נחיתות ולויכוחים פנימיים חסרי שחר עם עצמי (ואיכשהו גם איתן).
למען האמת, למרות ההתעסקות האובססיבית באסתטיקה, זה לא רק זה. כשאני מרגישה שמצוי בסביבתי אדם מוצלח ממני בכל אספקט שהוא, אני מתמרדת. אבל אני אתמקד ביופי.
אולי אחרי שהצלחתי לעבור אבר אבר בגופי ולמצוא פגם בכל אחד מהם, או אחרי שיחת בנות על תמונות מהממות (ברזולוציה נמוכה), מצאתי את עצמי בפארסה הרגילה, מתמרמרת על יפהפיות, כאשר חוט המחשבה נקטע לפתע באומרי לעצמי -
"אני לא משווה".
וזה היה מוזר, כי ממש לא תכננתי להגיד את זה לעצמי באותו רגע. זה היה כאילו אדם אחר, נטול אינטרסים, האדם האמין ביותר עלי אדמות אומר לי "די למרוץ המטומטם הזה. את עבדת קשה, ואת שווה הרבה ולא יקחו את זה ממך. מספיק".
ואז הגיעה תחושת התעוררת מעניינת. מרעננת. כמו מים קרים עם נענע בקיץ. וככה זה קרה, במשך כמה פעמים בלתי תלויות זו בזו, עד שכבר נעשיתי מודעת. אני לא רוצה להשוות יותר. אני בסדר כחבילה. אני חבילה בסדר גמור.
אם אצליח להרגע מאחרים, השלב הבא יהיה לסלוח קצת לפגמים שלי או להפחית ממינון האינספקציות הרגילות. מי יודע, אולי יבוא יום ואני אוהב אותם, אשא אותם בגאון. פרינג' ביוטי. יא אללה.
איזה יפה זה.
אה, ועניין קטן ולא קשור לכלום (בכל זאת, פוסט שלי) - החורף וההתמכרות למשקאות חמים הביאו אותי לתובנות. אם כבר קפה שחור - אז מבושל. אם כבר תה (שאני בד"כ שונאת) - אז במאג שקוף. ואם כבר נסקפה, אז טייסטרס צ'ויס עם מעט חלב.
וזה לא שאני חוזרת, אני רק מודיעה רשמית על ירידתי למחתרת. תקופת-מבחנים-אחת-לפני-אחרונה.
אני הכל בסדר איתי. עם זאת, לא יורד פה שלג למרות שהבטיחו לי, ואני לא יודעת למי אני אמורה לפנות עם זה אבל אינני מרוצה.
וזהו. אני למלמית.
שיהיה חמים.
עד היום הייתי בטוחה שהשיר הזה שייך לאבודים בטוקיו. אבל יש לו שמות שונים בכל מיני מקומות (טוקיו? קיוטו? שני המקומות האלה קיימים...). אני מבולבלת. אבל אין לי זמן לחקר דברים כאלה עכשיו!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
