עדיין בלב שבור עסקינן. אם זה מונוטוני מדי אז.. זה מה יש.
אני יודעת שאני מתגברת על מישהו או משהו שנכנסו לי ללב אם אני חולמת עליהם חלומות מפורטים ובהירים במיוחד, הרפתקניים בדרך כלל, בהם אני מנסה להשיב אותם אליי, ומתעוררת, בייסיקלי, בלי סיבות לצאת מהמיטה.
אני יודעת שההתגברות הכרחית, בריאה, ומעצבנת לחלוטין. אבל החלומות האלה מערערים לי את אמות הסיפים. כאילו לקיתי באנמיה פתאומית.
ואז אני שוכחת מכל הבריאות והכורחים (המצאתי את המילה כרגע) והעצבים, ואני פשוט חוזרת לגיל 4 וקוראת "אבל למה אני לא יכולה לקבל מה שאני רוצה, למה למה למה", ואני באמת לא מבינה, ובאמת נשבר לי הלב כמו ילדה בת 4 שלא נתנו לה את מה שהיא רצתה והיא לחלוטין לא מבינה את ההגיון לרוע הגזרה. או מסרבת להבין. שזה אותו הדבר מבחינתי.
כן. במקרה האחרון אני באמת לא יודעת או מבינה למה לא קיבלתי את מה שרציתי. זה היה יכול לעבוד טוב. ממש טוב. ולפעמים העיניים שלי נרטבות קצת, אבל רק קצת, באמת. וכולם מנסים להוציא אותי מזה, ואף אחד לא מוכן להתפלש איתי קצת בקקי, עד שימאס לי ואני אעשה לעצמי טוב. לפעמים צריך להתפלש בקקי.
אני מרגישה כאילו הלב שלי עומד לארוז את מטלטליו ולעזוב אותי בכעס לאלתר. המוח מאשר.
טוב אין לי פואנטה לפוסט הזה.