בואו נדבר על חגים.

אני מטבעי אוהבת חגים. זאת על אף שלא חונכתי למסורת ענפה מלאת מנהגים, לא ניחנתי במשפחה שמעוניינת לשתף פעולה עם זה, ואין לי זמן או כסף רב להתעסק בזה. אוהבת, מה אני אעשה.

אנחנו לא באמת חוגגים חגים. זאת נקודת המוצא.

מעבר לכך, רוב החגים השנה (שכן חגגתי), מאז ראש השנה, התחרבשו לי. זאת למעט חגים נוצריים, איירוניקלי. הם היו אחלה.

לא חוגגים אצלנו את סוכות, או שבועות, לא באמת חוגגים את יום העצמאות (ברצינות אמא? חידון התנ"ך? קיבלתי בזה 79 בלחץ), לא היה לי זמן לחגוג את חנוכה ולא היה לי זמן לטוע עץ בארץ ישראל בגלל מבחנים.

בפורים נחלתי אכזבה קשה. הייתה לי את התחפושת הכי מושקעת שהייתה לי אבר (הן מבחינת קונספט והן מבחינת ביצוע), התחפשתי לדפני מהמיתולוגיה. מגניב הא? רק שנפל עליי שולחן, התיק שלי הוטבע בבירה, הצלחתי לשקם אותו, ולמחרת הוא והמעיל (Dry cleaning only..) הועפו לרצפה, שמעליה צפה לה בשמחה שלולית סחלה כלשהו (בתקווה רק בירה), ולסיום, הטלפון הנייד שלי נפל במונית עם הנהג חולה-רוח-חולה-מין-שיניים-אפורות שהחזיר אותי הבייתה, ואת היום למחרת ביליתי בנסיעה למרכז שירות של סלקום, כדי להוציא סים חדש, במקום ללכת למסיבת רחוב חינמית ושווה.

ואז בא פסח.

חג חגיגי במיוחד, שאני אוהבת לחגוג, למרות שהוא מזכיר לי שהקיץ מתקרב ואני צריכה להתחיל להמרח כל יום, כי הפסקתי לקדם סרטן עור. אבל זה לא קשור. מגיע פסח, ואני מגלה שאם בא לי סדר השנה, באסה, כולם התפזרו לכל מיני מקומות. אם בא לי סדר, אני צריכה ללכת לבד למשפחה המורחבת (עם גלימת מסכנות שמסריחה קצת משמרים). או שאני יכולה להצטרף לכל אחד מאלה שהתפזרו, ולתקוע דגל בפסגת היאוש החדשה שלי.

זה אולי נשמע קיצוני ולכן מטופש, אבל זו האמת.

אל דאגה, על מרק עוף וקניידלעך לא דילגתי.

אולי מוטב שאוותר על כפיית חגים על המשפחה האשכנזיה המנוכרת שלי (שאני אוהבת, אך מורידה אותי יגון שאולה לעיתים). זה אובייסלי לא עובד. אולי אני צריכה להתחתן עם איזה יוצא עדות מזרח, לשם האיזון.

רק כדי לא לסיים את הפוסט הזה באווירה קודרת-משהו, אציין כי לאור ההתבכיינות ההקיצונית שלי חליטו לעשות אצלנו את ראש השנה.

נראה מה יצא מזה.

אטוטאלור.

But a kaleidoscope.

כל מילה שאוסיף תגרע

אני לא אוהבת שינויים, אבל אני מניחה שהגיע הזמן לחזור הנה.

אני לא אוהבת להפסיק לכתוב, ואני לא אוהבת לחזור לכתוב. אותו דבר קורה לי עם התכשיטים. 

מין עצלות מטופשת מהולה בפחד מחלודה שהצטברה. נו מילא :}

הערה - פוסט זה לא הולך להיות טוב או מעניין. לכו תעשו משהו מועיל במקום. תכינו כדורי שוקולד ותחלקו ברחובות. עדיף.

אני חושבת שמצאתי לי עתיד, לאחר שהפנמתי, למרבה הצער, כי מחקר הוא כנראה לא בשבילי.

אולי אלמד תואר שני (כן, כבר) ביעוץ גנטי. תנאי הקבלה והתואר עצמו קשים אבל בסופו של דבר אקבל תעודה והסמכה ממשרד הבריאות ואוכל לעסוק במקצוע מסויים, ולא בדיסציפלינה מוצפת דוחפי מרפקים מוכשרים ולהוטים ממני, שהיא בכלל לא מקצוע. העוסקים ביעוץ מאוד מרוצים מהעבודה עצמה. שזה חשוב.

או שאלך ללמוד מחשבים (למה הו למה לא עשיתי את זה מלכתחילה? אה, בגלל הבגרויות ובגלל שלא היה לי כוח לשפר. אבל לעשות תואר ראשון שואב-חיים היה לי. מייקס סנס.), אשב מול קוד כל היום ואחיה בכלוב מזהב.

או שאתמסר לתכשיטים ומוזיקה, אהיה מאושרת ותפרנית קיצונית סביר להניח (אשת עסקים כושלת לחלוטין) ואצטרך למצוא בעל עשיר (מתנדבים?). משום מה האופציה הזאת קורצת לי, אבל הבטחתי לעצמי שבבגרותי אהיה אמידה ומוקפת הון אנושי איכותי, ועם התכשיטים יהיה לי קשה למלא אחר שתי דרישות אלה.

או רישום פטנטים? לואודס אוף מאני. הבנתי שזאת קומבינה להכנס, ואני מתרחקת ממקומות שעובדים בקומבינות, אז כנראה שלא.

או שנה חופש! גודנס, אני חייבת חופש. 

אולי חופש עם נסיעה לאוסטרליה וניוזילנד ומאדא-פאקינ-גסקר... הו...

אבל היא תעלה לי בשנתיים וחצי בערך ובהרבה טררם וכסף, אז אני לא בטוחה שזה יקרה.

בכלל! אני לא מבינה למה טיול ארוך הפך למין ריטואל פוסט צבא בל יעבור. כמו הנסיעה לפולין. גם לשם לא נסעתי. אני לא מבינה מה הגיוני בלעבוד מליון שנה בשביל שכר קרוב למינימום, לטוס, לרבוץ חודשים במקומות יפים (אבל לרבוץ ברוב המקרים למעט טראק או שניים) ולחזור בלי כסף (במקרה הטוב) או עם מינוס שמן (במקרה הרע), זקנים יותר, בלי כיוון ובלי השכלה. עכשיו נשמעתי כמו ההורים של רובם. אבל אני באמת מאמינה שהשכלה כלשהי היא מטרה נעלה מאין כמותה.

מילא כל אלה שטסים היו מוצ'ילרים נלהבים כל חייהם, חולמים להאכיל צאצאים אבולוציונים של ממוטות באפריקה. אבל הם לא. בקיצור אני לא מבינה.

אני בכלל לא אדבר כבר על זכרים. אני בכלל לא מנסה להתיימר להבין אותם. אולי אנחנו מורכבות ומנתחות, אבל אתם! אתם כל כך לא נמצאים בשיח עם עצמכם. למרות שיש לכולכם בערך 5 מודולים של אישיות אי אפשר להבין אף לא אחד מהם. תהיו בריאים.

עם זאת, הרדידות שלכם נחוצה לפרופורציות. עם זאת עם זאת, בתור אישה, מכסת הפרופורציות שלי מתמלאת מהר.

בקיצור לא הגעתי לשום פואנטה.. נפלא.

הלכתי לקרוא מאמרים לסמינריון. סמסטר אחרון ברעל, הא?

כל טוב.