גם הבכי מושפע מהצחוק

אני יכולה להגיד שהיחסים ביני לבין אמא שלי לא במצב מצוין.

טוב אני יכולה להגיד שהם גם גרועים..

אני מפחדת ממך אמא..אני מפחדת לענות לך. אני יודעת שלא תרביצי לי או משו כזה,

 אבל אני עדיין מפחדת..

בחיים לא הייתה לנו שיחת אמא-ובת. למעשה, אני שונאת לדבר איתה. כי היא לא יודעת לעודד, והיא בטח לא יודעת איך לשפר לי תמצברוח.

אף פעם לא התיישבתי איתה לשיחה כי אני פשוט לא מסוגלת לדבר איתה, היא מעצבנת. היא חסרת טקט?לא.היא פשוט לא יודעת להגיד תדבר הנכון.

היא לא תתפשר, ואיכשהו נסיים תשיחה כשאנחנו מתווכחות או אפילו רבות

זה קשה, לחברה הכי טובה שלי יש אמא מדהימה שהיא מספרת לה הכל, זה קשה לראות איך הן מסתדרות טוב, יוצאות לקניות ביחד מטיילות ביחד.

הטיול היחיד שלי ושל אמא שלי זה בסופר. אף פעם  לא הייתי בקוסמטיקאית, עשיתי שעווה, אף פעם לא הייתי בשופינג, ורוב הבגדים שלי בכלל לא שלי..הם של הבנות של חברות של אמא..

אין לי חופשים, אני צריכה לשמור על האחים שלי ולקום מוקדם. אני בצופים,בקושי(אני לא יוצאת לטיולים "כי אנחנו חוסכים"), ואני לא בשום חוג אחר ("כי גם האחים שלך רוצים חוגים" כשלמעשה אף אחד מהם לא בחוג).

 אפילו כשאין אף אחד בבית, היא משאירה לי פתק עם מטלות. אין לי בעיה לעשות תמטלות, יש לי בעיה עם החוסר כבוד. אף פעם לא גרמתי לה גאווה, היא אף פעםלא התגאתה בי. אפילו תודה אחת לא קיבלתי ממנה אף פעם

כשאני מסיימת משהו, היא תמיד תמצא מה עשיתי בו רע, או לא טוב - ותצעק עלי.פשוט.משוואה פשוטה.

כששבאתי עם ציונים גבוהים הביתה, למשל 94 בתנך - היא שאלה למה לא 100.

וכשבאתי עם 100 היא אמרה שהמבחן היה קל.

אבל כשנכשלתי במתמטיקה, לא ראיתי אף אחד חוץ מספרים ומחברות שבוע.(התירוץ הקבוע-"באח שלך לא השקענו" אז מה?בי תתעללו?)

אני אולי הילדה היחידה בשיכבה, שלפני שהיא קובעת עם חברות היא צריכה לשאול את אמא, והיא לא יכולה ללכת לחברות בין 14:00-18:00 כי אני צריכה לשמור על האחים שלי, היחידה שלא נפגשת אם חברות אחה"צ כי מישהו צריך להביא אותם מהגנים. היחידה שישמעו את אמא שלה צועקת עליה למה היא צריכה לבקש ממנה כל פעם לפרק תמדיח בלי שהיא תבקש..שאני יעשה את זה לבד.היחידה שצריכה לשקר כדי להיפגש עם חברות...שהיא לא תאמין לה כשהיא בסמינר נגד סמים.

אמא לא מרשה לי לשים לק. אמא קרה אלי. כאילו יש לה משו נגדי.

אני יודעת שהיא אוהבת אותי, וכשאני כותבת את הפוסט הזה אני למעשה צריכה ללכת לחברה שלי - אבל היא לא מרשה לי.

אני הילדה היחידה שלא יוצאת בימי שישי כי אין לי כסף לצאת. לא קיבלתי דמי כיס מכיתה ב'. אפילו דמי חנוכה לא קיבלתי כי " קיבלת מחשב של 3000 שקל ביום הולדת שלך" (שהיתה שנה שעברה). ביום הולדת של החברה הכי טובה שלי שיקרתי שיש לבת דודה שלי בת מצווה, כי לא יכוללתי לבוא איתה למסעדה כי אמא לא הרשתה לי. אז מה אני יגיד?אמא לא מרשה לי? לא.

אז שיקרתי ואמרתי את זה. אני הילדה היחידה בשיכבה שלא לובשת חזיה(שולי למדי). היחידה שאמא שלה אומרת לה שהיא רוקדת מכוער, למרות שאני במגמת מחול. אני שונאת להזמין אותה להופעות, כי תמיד יש לה משהו רע להגיד לי. ושוב , היא תמיד תמצא מה עשיתי רע.

כשאני חוזרת הביתה מטיולים של הצופים שיכולים להיות לפעמים גם 4 פעמים בשבוע, אני לא מקבלת שום חיבוק או נשיקה. החיבוק או הנשיקה היחידה שאני מקבלת זה ביום הולדת שלי..

אני היחידה אולי, שרק ליד אנשים אחרים או אורחים אמא שלה תקרא לה בשם חיבה נחמד. ואז כשהם ילכו היא תתחיל לנזוף בי.

אמא, אני אוהבת אותך. למה את מתייחסת אלי ככה?כשאני רוצה שנלך לבלות קצת ביחד את צוחקת לי בפנים.

אני רוצה שניהיה בקשר טוב, את אמא מדהימה,אמא.

אני אוהבת אותך.. ובעיקר מתגעגעת אליך..