אפשר לאמור דברים רבים, דברים רעים על וויסקי. קלישאות נדושות ואמרות כנף חבוטות, אפשר לשפוך נאומים ריקים מתוכן ששמעם הנבוב מהדהד באוזני כל אלה שהוכשרו בדרכי הבדידות כפעמון אזהרה צלול. אני לא יכול. וגם לא את, אבל חברייך יכולים. וחבריי. גבירותיי המלומדות ורבותיי המועסקים. אנשי מקצוע וסטודנטים, הוגים ונסיכות. הבו להם ללהג ולהטיל את דבריהם לאוויר, כפי שמשוועים לעזרה מטילים מטבעותיהם לבאר. אנו, המוכשרים, בהינו במו עינינו המטושטשות מדמעות ומסקרה מרוחה וחול ועייפות באמת כפי שהשתקפה מפניהם של שוכני העפר. כולנו, המתבוססים בעפר. כולנו שוכבים על האדמה, מביטים לשמיים וחולמים בעיניים פקוחות, מכוסים בקיא, בגדינו חרוכים בחורים מכוויות, אפינו דומעים דם, אמות זרועותינו מרושתות.

הם יאמרו לנו

אם יאמרו לנו שאנו נסים מן המציאות - נאמר להם כי המציאות כה נוראה היא.

ואם יאמרו כי אנו מוכרחים - נאמר להם כי לאו, זכותו המולדת היחידה של האדם היא לברוח מבין זרועות החיים הכורכות שורשים סביב רגליו.

ואם יאמרו שהם יכלו לה - נלעג להם. כי אין יכול לה.

וכראייה; אין אדם שהצליח לצאת מין החיים - בחיים.