בצפר חדש,אנשים חדשים,התנהגות חדשה,אופי חדש,מראה חדש,יחס חדש ואהבה חדשה.
הכל בסדר,אפשר להגיד.
ההיתי אתמול בכפר [בצפר הקודם שלי]
באוטובוס היתה לי הרגשה מוזרה כזאת בבטן,לא יודעת מה זה היה,אולי התרגשות,אולי שמחה,אולי פחד.
כשנכנסתי דרך השער,אוי איזה נוסטלגיה.
עברתי בין השבילים הירוקים,בין הטווסים המטיילים בין המשרדים והכיתות.
שמעתי צלצול מהכיס,הרמתי את הטלפון ועניתי "אני פה"
קול מוכר אמר לי "תבואי לשכבה הישנה שלנו,אני יושב שם עם גל דוד ומאיה"
התחלתי לרוץ,הבטן שלי התפוצצה מרב פרפרים,והחיוך המאושר לא יכל לרדת לי מהפנים.
פגשתי אותם וכ"כ שמחתי לראות אותם שוב
הרגשתי כאילו זה יום מיוחד,אבל רגיל.
עוד לא התרגלתי לעובדה,שאני כבר לא אחת מפה,זה שבר אותי לאט לאט מבפנים..
ההרגשה הייתה מעולה,כ"כ שמחתי לדבר שוב עם אנשים שחשובים לי כ"כ.
ולא רק לדבר אלא גם לראות,לחבק,לנשק.
היה תרגיל ארצי,וכולם התאספו.
ראיתי אותו,את מי שכ"כ רציתי לראות,היה לו חיוך,אבל החיוך נשאר בפנים.
על הפנים היה לו את אותו המבט האדיש שתמיד היה לו.
הוא שלח אליי את מבטו האדיש והכובש,חייכתי,ועשיתי את עצמי מחפשת עוד אנשים,למרות שבאמת חיפשתי,אבל הוא היה יותר חשוב באותו רגע.
שמעתי את חברתי צועקת,הינה הם,אני רואה אותם.
התחלתי להתקדם,ההליכה שלי רק נהייתה מהירה יותר ומהירה יותר.
רצה אליי חברה טובה וחבקה אותי בשיא החוזק,הרגשתי טוב,כ"כ טוב רציתי שזה ימשך לנצח,האהבה הזאת וההתרגשות בבטן.
שאלתי איפה כל האחרים והמשכתי להתקדם,פגשתי עוד כמה אנשים,אמרתי להם שלום,ואז ראיתי את הילדה ההיא,רואה אותי,ומבט של אכזבה יש על הפנים שלה,היא הסתובבה והודיעה לכולם שראתה אותי,התקדמתי לעברה וראיתי איך כולם רצים לחבק אותי.
כמה זמן לא ראיתי אותם,כמה שהתגעגעתי,רק אלוהים יכול לדעת.
אנשים שרבתי איתם ואנשים שהשלמתי איתם,אנשים שעושים לי טוב בלב,את כולם ראיתי .כולם אמרו לי שלום וחיבקו אותי הכי חזק שבעולם.אלה חברים.רק אותן הבנות הסתכלו מהצד והריח הרע של הקנאה,הרגה אותן מבפנים.
כולם התפזרו לכיתות לשיעור,נשארנו אני וההוא עם הקול המוכר שדיברתי איתו בטלפון.
הלכנו לג'ונגל,למחששה,לא בשביל להראות כמה אנחנו מגניבים שאנחנו מעשנים,אלא בשביל לראות את אחד האנשים הכי חשובים שהיו בחיים שלי עד עכשיו,אני יודעת שזה טיפשי להגיד כי אני רק בת 15 מה כבר אני יודעת מהחיים,אבל הבן אדם הזה,תמיד,אבל תמיד יכול לשנות לי את המצברוח,לטובה או לרעה?זו כבר בחירה שלו..אבל בדר"כ לטובה ;]
ישבנו ושיחקנו טאקי,הוא הצחיק אותי כאילו אין מחר,בחיים שלי אני לא צוחקת,כמו שאני צוחקת איתו.
הוא פשוט עשה לי את היום,רק מלראות אותו,להיזכר בכל החוויות ובכל הימים הכיפים,המצחיקים והחשובים שעברו עליי במקום הזה,רק זה מגביר את כל הפרפרים בבטן.
אחר כך הסתובבנו עוד קצת,פגשנו שוב כמה אנשים שרציתי לראות והתקדמנו לכיוון ההסעות.בהסעות,שוב ראיתי את אותו אחד מהתרגיל הארצי,לא התייחסתי אליו,לא נשמתי לעברו אפילו,ואז בא אותו אחד שהכי שמחתי לראות,ההוא מהמחששה,הוא בא לכיוונו,והתחיל להציק/להצחיק אותו בדיוק כמו שהוא עשה לי,הסתכלתי לעברם וצחקתי,ראיתי אותו מחייך. בפעם הראשונה ראיתי אותו מחייך,החיוך שלו,גרם לי לחייך,כמה מוזר זה יכול להיות,אה?
התקדמתי לכיוון ההסעה שלי,ועשו לי קבלת פנים יפה מאוד,כולם שמחו לראות אותי ואני אותם.
שרנו,צחקנו,השתוללנו,וירדתי בתחנה שלי כמו שתמיד ההיתי יורדת.
עליתי הביתה,והרגשתי כאילו אני עדיין משם,אני עדיין אחת מהם.
למרות שעמוק בפנים ידעתי שאני לא.אבל רציתי להרגיש ככה,זה עשה לי טוב,היום הזה,גרם לי לקום ולהמשיך הלאה,
הגעתי למסקנה שאני לא רוצה להתבגר,אני רוצה להישאר ככה ושכולם יישארו גם.אני יודעת שזה בלתי אפשרי,ויום אחד אנחנו נצטרך להיפרד,ולא נראה אחד את השני...לנצח.
המחשבה הזאת.......הורגת אותי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
