החיים בצד השני של הכדור

טוב אז איפה הייתי..  כמה דקות לפני שעליתי לאוטובוס דיברתי עם החבר בארץ ואמרתי לו שלא תיהיה לי קליטה בימים הקרובים אבל אני אנסה למצוא טלפון ציבורי.

ואז האוטובוס הגיעה, הוא יצא מכסא הנהג ובא להגיד לנו שלום, אין לי מושג מה בידיוק קרה באותה שניה אבל ידעתי שהולך להיות שבוע מעוד ארוך.

המדריך הציג את עצמו ולקח מאיתנו את התיקים עליתי לאוטובוס  והתיישבתי כסא אחד לפני הסלובנים וחייכתי לעצמי. אלו הולכים להיות 10 ימים מדהימים.

מפה לעכשיו אני אקצר, כל פעם שהגעתי לטלפון ציבורי ניסיתי להתקשר לחבר אבל הוא לא ענה אבל סוף סוף ביום החמישי לטיול הוא ענה אבל זה לא היה כמו שציפיתי שזה יהיה (אתם יודעים אחרי חמישה ימים שלא דיברתם עם הבן זוג אתם מצפים לשיחה נחמדה עם הרבה "אני מתגעגעת" וכאלו, אז זהו שלא!) הוא התחיל לצעוק עלי שהוא לא יכול לדבר כי הוא עם אבא שלו עכשיו והוא עסוק ואני בנסיון נואש מנסה להסביר לו שלא כל יום אני מגיעה לטלפון ואני לא יודעת מתי אני אתקשר שוב, זה לא ממש הזיז לו ואני ניתקתי בעצבים. הרמתי את השפורפרת שוב וחייגתי לאחותי (היא תמיד הייתה הישועה שלי במצבים כאלו) סיפרתי לה מה קרה ובתגובה שהיתה ברורה מראש היא שאלה אותי אם יש איזה בנים חמודים על הטיול איתי, לקח לי שניה של בושה לענות לה ואמרתי לה שכן שיש שני איריים נחמדים והמדריך ממש חמוד לקח לה פחות משניה לענות לי "לכי על זה".

אז מה אני לא אקשיב לאחותי הגדולה?! (יש בנינו 14 שנה הפרש, יש לה נסיון)

כבר יומיים שנוצר בנינו איזה קשר מוזר (בייני והמדריך) אז אחרי השיחת עידוד מאחותי ובידיעה שזה היום האחרון איתו (כי למחרת מקבלים מדריך אחר להמשך הטיול). החלטתי ללכת על זה.

וכמו בכל ערב גם הפעם ישבנו כל הקבוצה ושתינו קצת, אתם יודעים הכנה לסילבסטר שמתקיים יום למחרת.

אחרי זה הלכנו לשחק קצת סנוקר לפני ששמתי לב נשארנו רק 4 אנשים ערים, ידעתי שהרגע מתקרב ומרוב לחץ הלכתי לשירותים ושחזרתי ראיתי שהוא כבר לא שם, בעצם אף אחד כבר לא היה שם כולם הלכו לישון. ביאוש לא מובן שלא ידעתי מאיפה זה הגיעה החלטתי גם ללכת לכיוון המיטה אבל אז ראיתי את צ'קי צ'אן (מישהו מהקבוצה שקיבל את הכינוי בגלל שהוא מדרום קוריאה). אמרתי לו שאני רוצה ללכת להסתובב בעיירה (חמישה בתים ופאב) שעמוק בלב ידעתי שאני רוצה ללכת לראות עם המדריך שלנו עוד ער. עשינו סיבוב של חצי דקה ברחוב הראשי ואז ראיתי שהדלת של החדר שלו פתוחה גררתי את צ'קי איתי ונכנסו פנימה, אחרי שניה הוא נעלם ונישארנו רק שנינו לרגע תהיתי עם אני עושה את המעשה הנכון בזה שאני פה איתו אבל לפני שהיתה לי תשובה לעצמי הוא אמר "את לא באמת רוצה ללכת, אה?" ככה יצא שהוא פינה לי מקום במיטה, נשכבתי לידו, הוא הסתובב אלי אמר לי שהוא רק רוצה להתכרבל ואז הוא חיבק אותי ואמר לילה טוב.

למחרת בבוקר, היום האחרון של החלק הראשון של הטיול (יום 6 מתוך 10), ידעתי שמפה אני כבר לא אראה אותו יותר. כל היום הוא היה אדיב ונחמד ישב לידי וחיבק אותי, קנה לי שתיה ובדק שאני בסדר עם כל מה שקורה. בסביבות  6 בערב, ערב הסילבסטר, הגענו לעיר המרכזית קבענו כל הקבוצה לצאת לארוחת ערב להפרד מכל מי שלא ממשיך לשאר הימים ומהמדריך ואז לפאב האירי לחגוג את השנה החדשה (כבר הזכרתי שהיו איתנו שני אירים על האוטובוס ששתו 15 בירות ביום כל אחד..).

באותו ערב כבר ידעתי שמשהו יותר רציני קורה פה. יצאנו בתור זוג למסיבה וכמובן שב12 בלילה הגיעה הנשיקה (טוב היא הגיעה כבר לפני) למחרת בבוקר התעוררתי שהוא לידי וידעתי שכל הסיפור פה הולך רק להסתבך.

ניפרדנו בכמה נשיקות ארוכות ואני עליתי לאוטובוס אחר להמשך הטיול שלי בידיעה שאני כניראה לא אראה אותו יותר לעולם.

איך שטעיתי, כבר בארוחת צהרים הגיעה ההודעת SMS הראשונה וככה זה נמשך כל היום כל יום. הוא שכנעה אותי להאריך את הויזה שלי ולבוא אליו (לעיר שבאמצע המדבר או יותר נכון באמצע שום מקום). זה לקח לי חודש וחצי אבל שהבנתי שהוא רציני (והמשפחה שהמשיכה לנדד כל יום ולהגיד לי "לכי על זה") עשיתי את זה בתרומה כספית מאבא הוצאתי את הויזה לעוד שנה ותפסתי טיסה לאמצע שום מקום. לקח לי שבועיים והתקשרתי לחבר בבית (לא שהוא טרך להתקשר יותר מדי) סיפרתי לו שלא יחכה לי כי אני לארץ לא יחזור בקרוב.

זה היה מוזר אני לא אשקר אחרי חודש וחצי שלא ראיתי מישהו שכולה הכרתי שבוע ופתאום למצוא את עצמי מבזבזת הרבה כסף על טיסות וויזות בשביל לראות אם משהו בכלל יכול לצאת מזה, מישהו מארץ שזרה לי לגמרה מתרבות ששונה משלי ובמקום שמאוד רחוק מהבית ומהאחיינים. ישבתי חצי בשוק חצי בפחד בשדה התעופה מחכה לבחור שיבוא לאסוף אותי החששות העיקריות שלי היו אם אני בכלל אזהה אותו ואם הוא ניראה טוב על אזרחי כמו שהוא ניראה במדי עבודה שלו (אתם יודעים איך גבר במדים תמיד ניראה יותר טוב).

אין מה להגיד כל זה היה שווה את זה. כבר ביום הראשון עברנו לגור ביחד ואחרי שבועיים הוא כבר קנה לי אוטו (אתם יודעים כל פעם שהוא יוצא לטיול של שבועיים שיהיה לי איך להגיעה ממקום למקום).

אני יודעת שאיפה שהוא המזל היה לטובתי ולא הייתי משנה שום דבר ממה שקרה, אני מצטערת כל רגע על זה שפגעתי בחבר בארץ אבל כניראה שיש דברים שלא היו נועדים לקרות גם ככה.

היום שנה אחרי אני יושבת פה בבית המשותף שלנו ומחכה לגבר שלי במדים שיחזור מעוד טיול.

זה נשמע נחמד, אבל זה לא כזה פשוט.

מחר אני אמשיך לספר איך הכל הופך להיות מתוסבך ואיך געגועים לפעמים שולטים עליך.

שלום ישראל ושבוע טוב

טוב אז איפה להתחיל?

אמממ הכל התחיל לפני שנה שהחלטתי שזה הזמן לקום וללכת. השתחררתי מהצבא חסכתי קצת כסף והזמנתי כרטיס טיסה.

נישקתי את הילד (האחיין הבכור שלי, בן 5 אז) על מדרגות הבית שבמושב, אני לא יודעת מי בכה יותר אני או הוא.

נכנסתי למכונית עם אמא ואבא והחבר לידי אח שלי ואחותי באו במכונית נפרדת וכולם ישבו איתי בשדה וחיכו איתי עד שאני יעלה למטוס. נישקתי את אמא ואבא חיבקתי את האח והאחות והזלתי דמעות כשהחבר נתן את הנשיקה האחרונה.

ואז סתובבי והלכי לכיוון הבדיקה הבטחונית בלי להסתכל אחורה.

ואז נפל לי האסימון, זאת הפעם הראושנה בחיים שלי שאני עולה על מטוס לבד, מעכשיו זה רק אני ואני לעצמי.

הטיסה ניראתה כאילו היא נמשכה ימים, אבל לפחות הצלחתי להעביר את רובה בשינה.

כשנחתי שמעתי את שמי באינטרקום של השדה, מסתבר שהמזוודה שלי, בעצם יותר נכון התרמיל שלי עדיין במדינה אחרת ויקח לו עוד כמה ימים להגיע, ומכיוון שהגעתי לאחת המדינות המדהימות בעולם הם נתנו לי כסף והתנצלו בנימוס.

אני לא אשקר היתה לי נחיתה די רכה יחסית למישהי שמטיילת לבד לארץ זרה, בצד השני של הדלתות הענקיות חיכתה לי דודה שלי (אחותה הקטנה של אמא).

אני לא ארחיב על השבוע שביליתי בביתה של דודה שלי, שני בני דודים חמודים אבל נודניקים בית קטן וטלויזיה משעממת. אז אחרי כמה ימים שיצאתי מהשוק החלטתי שזה הזמן לעזוב. פתחתי את ה Lonely planet (למי שלא מכיר ובמילים של גיס שלי, זה התנ"ך של המטיילים) בחרתי עיר והזמנתי כרטיס אוטובוס לשם. למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם שמתי את התרמיל על הגב והתחלתי לצעוד לתחנת אוטובוס (אני חוסכת כסף על מוניות). כעבור 6 שעות הגעתי לעיר עוד יותר זרה ועוד יותר קטנה מזאת שהייתי בה קודם ואז הבנתי שפה הכל מתחיל.

עכשיו, שנה מאז שנחתתי ביבשת אני עדיין פה, אפשר להגיד שהתחלתי חיים חדשים אבל מה שבטוח לא הכי פשוטים.

אני אספר לכם בקצרה איך בכלל קרה שמטיול שהתחיל בשלושה חודשים אני עדיין פה.

אז אחרי השבנתי שפה הכל מתחיל (יותר נכון שם בעיירה הקטנה) התחלתי לקחת את הטיול הזה ברצינות והבנתי שיש לי רק שלושה חודשים לראות הכל. אז ישבתי עם התנ"ך (של המטיילים) וספר טלפונים והתחלתי להזמין אוטובוסים. בילתי 30 שעות על רכבת שהנוף היחיד שרואים ממנה זה חול ושיחים והמקום היחיד שהיא עצרה בדרך זאת "עיירה" שני בתים ושירותים.

אבל הסוף היה שווה את זה.

הגעתי לאחרת העיר היפות של היבשת.

כמובן שלא הכל הלך כשורה מי שהיה צריך לאסוף אותי מהרכבת לא הגיעה אז פתחתי בצעידה של 2 ק"מ (עם 35 ק"ג עלי) וחיפשתי הוסטל קטן ונידח שנמצע באיזה רחוב ארוך באמצע העיר.

ההוסטל היה מדהים! אנשים מדהימים תיירים מדהימים והכי חשוב טלויזיה בכל חדר :)

אחרי שבוע שישבתי בהוסטל ולמדתי איזה 20 משחקי קלפים חדשים ולמדתי להכיר את הבירות המקומיות החלטתי להמשיך הלאה, ואז עשיתי את המעשה ששינה את הכל.

הזמנתי טיול של 10 ימים שמתחיל יום אחרי כריסמיס ויוצא מעיירה שנמצאת באמצע המדבר.

תפסתי אוטובוס (שלקח לו יומיים) והגעתי למדבר או במילים אחרות הגעתי לאמצע שום מקום.

ביליתי את כריסמיס עם שני אנגלים בארוחה מסורתית בשולחנות מקושטים בקומיקס של משפחת סימפסונס בהוסטל ואז זה קרה. ב 26.12.07 בשעה 4:50 לפנות בוקר יצאתי החוצה עם עוד זוג מסלובניה ועליתי לאוטובוס שלקח אותי למסע מדהים של עשרה ימים, מסע ששינה את כל התוכניות ואת כל מה שאי פעם חשבתי.

טוב התכוונתי לכתוב קצת יותר בקצרה אבל יש דברים שפשוט אי אשר לקצר בהם. אז אני אמשיך מחר כי פה כבר ממש מאוחר ויש לי ק דבר אחד להגיד.

לפעמים הדברים הכי טובים קוראים שאתה הכי פחות מצפה להם

לילה טוב :)