אני וחברי כבר חודש ו-12 ימים ביחד.
אני מעריכה אותו,נמשכת אליו,מתחשבת בו,אוהבת להיות בחברתו.
במילים אחרות אוהבת אותו.
אך האהבה תמיד גורמת סבל,לא?
הרבה פעמים אני נפרדת והולכת לביתי בלב כבד.
כל השיחות נפש שלו לא עושות לי טוב,
כל הסיפורים שלו על עברו,על הבחורות שהיו לו.
היום הוא סיפר לי על אהבתו הראשונה בגיל 15 (כיום הוא בן 20)
הוא סיפר לי שהיו ביחד שנה,שהוא אהב אותה ורדף אחריה.
ואולי לפני קצת יותר משנה התקשר אליה,רצה לשחזר את מה שהיה.
היא הציעה לו לבוא למקום עבודתה ואז הם היו נוסעים אליה.
הוא סירב,כי ידע שכל הרגשות יעלו...וחשב שאם נגמר אז נגמר.
שאלתי אותו ש"אם יראה אותה עכשיו,הרגשות יעלו?"
הוא חייך,ציחקק ונתן לי מבט שאמר הכל.
אני מבינה שאהבה ראשונה היא החזקה ביותר,והרגשות טמונים תמיד איפשהו בפנים,
אבל לי זה כאב כל-כך.
הוא כל הזמן אומר לי שהוא אוהב אותי.
מדי פעם אני רואה שהוא דואג לי, ואני די משייכת את זה לאהבה.
אבל זה קורה לעיתים רחוקות....
אני עדיין בספק גדול מאוד שהוא אוהב אותי,
כנראה שאומר לי את זה בשביל שאני אמשך אליו...
כל אחד היה חושב שאני סתם "אוכלת סרטים",אבל תאמינו לנסיוני הרב והמר בשיחות וביחסים עם גברים,
אני יודעת שזה לא סתם.
חוסר האהבה שלו כלפיי מתבטא בדברים ממש קטנים,בפוזה שהוא תופס עליי שאנחנו רבים.
לגברים יש נטייה לפעמים להגיד משהו שהוא לא נכון,אבל הכוונה טובה,
רק חבל שהנשים תמימות כ"כ ,ולפעמים באמת מאמינות ומתחילות לסמוך עליו.
הדמעות זולגות עכשיו מהעיניים.
אני מבינה שזה העבר שלו, ואף אולי לעברו אין השפעה על מה שקורה עכשיו בינינו,
זה כ"כ כואב לי לשמוע שבחיים היו לו רק שתי חברות שהוא באמת רצה להיות איתן,
השם שלי לא הופיע ברשימה בת שתי השמות האלה.
אני מרגישה שהוא לא מעריך אותי מספיק,
ואני אומרת לו את זה בפירוש.
הוא רק אומר שכואב לו שאני אומרת ככה ,וזה בכלל לא נכון.
אבל עד כמה שהטענה לא משכנעת..
עד כמה שהטענה פשוט גורמת לי להטיל ספק עוד ועוד.
כל התיכנונים שלו שאני אעבור לגור איתו, די מחמיאים.
אבל...
כל הסיפורים האלה שלו,והיציאות שלו כ"כ מורידים לי ממנו.
כל הסיפורים האלה שלו כ"כ מכאיבים לי.
שאני יודעת שפשוט יום אחד האהבה שלי כלפיו תיעלם כאילו לא הייתה.
וכבר אכן די האינטרס שלי כלפיו ירד.
זה באמת לא כמו פעם...
עם הזמן ההרגשה שאני מנוצלת פשוט חוזרת מדי יום.
בדברים הקטנים שזה סקס,זה שהוא בא אליי,זה שהוא תמיד רוצה לשבת אצלי בבית,
זה שהוא תמיד מצפה שאני אענה לו כך ולא כך.
הרבה זמן הייתי לבד,ללא חבר. 7 חודשים בשבילי זה הרבה.
התקופה נתנה לי להבין הרבה דברים על עצמי,על זוגיות ועל ההתנהגות הנכונה בזוגיות.
אבל אני רואה שהוא פשוט לא מעריך את זה.
לא מעריך שאני לא דורשת ממנו,מצפה אך לא דורשת. יושבת ובולעת את העלבון,שומרת הכל בבטן.
כי לעיתים זה נראה לי שטותי,אבל עם הזמן אני מבינה שזה לא כ"כ מגוחך כמו שנראה לי בהתחלה.
שהמילים לפעמים גורמות להבין את היחס שלו,תוכניות שלו עליי.
אני מקנאה בכל הזוגות המאושרים שנמצאים תקופה ארוכה ביחד,
אני מקנאה בבחורות שמספרות עם ניצוצות בעיניים איזה בילוי\מעשה יפה שמראה את אהבה שלו כלפיה ,הבחור עשה.
אני מקנאה בזוגות שיש ביניהם הבנה מוחלטת וכנות. שהדברים שהוא\היא אומר\ת לא פוגעים בפרטנר.
אני מקנאה...ויודעת שכנראה שזה לא מצפה לי.
שאני אשמור את העלבונות שלי עמוק בתוכי.
ואפילו כשאני אומרת לו מה מפריע לי,
הוא אפילו לא אומר לי שישנה את התנהגותו,אלא רק אומר "אז אל תספרי לי" "אז אל תגידי לי" "אז בואי פשוט נשים זיין"
הוא קנאי,הוא בעל אגו מוגזם ,הוא לא החלטי וכל פעם הוא מעדיף פשוט להרים ידיים.
כמה שזה כואב להיזכר ברגעים המקסימים שהיו,להבין שלא יהיו עוד.
כמה שזה כואב להבין שהוא לא מעריך אותי,או שזה רק נראה לי באמת.
כמה שזה כואב להבין שהוא לא אוהב אותי,שוב אולי הוא פשוט שונה מאחרים.
הרבה פעמים ציין בפני שהוא לא מראה רגשות.
אבל אתה מאבד אותי..
פשוט מאבד.
הרבה זמן חיכיתי למישהו כזה שאתן לו את כל כולי,
שאהיה נאמנה,
שאהיה כנה,
שאהיה פשוט בת זוג טובה.
אבל האמירות : "אני מוכן להיות איתך עוד הרבה" , " כמה עוד ימי קניות כאלה יהיו לנו,כשנגור ביחד. נקנה הכל לבית ביחד"
לפעמים פשוט גורמות לי להרגיש שהכל זיוף.
הבעיה בי?
אולי..
אני אכן לא מאמינה וסומכת כ"כ לאנשים,ולגברים במיוחד.
אבל משום מה ההגיון פשוט צועק לי שחברי משקר.
יכולתי לסיים את זה. אבל אני אוהבת אותו.
אני רוצה לשפר את זה,אני רוצה להאמין שזה באמת רק נראה לי.
יכולתי לסיים את זה,אבל חיכיתי לחבר כ"כ הרבה.
כ"כ רציתי להיות איתו כשרק התכתבנו עוד(במשך חודש בטלפונים ואייסיקיו).
אני באמת כ"כ מקווה שיהיה טוב.
אני פשוט אוהבת אותו כל-כך..
ושוב הדמעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
