יום שישי שלי התחיל כיום נפלא,
אך בהמשכו התאספה קבוצה של 8 בנות,
סגרו את דלת הכיתה מבפנים והחלו את הצעקות שלהן עליי.
הצעקות נפסקו לאחר שהחזרתי להן,
אך השנאה ההדדית פשוט מילאה את החדר.
הן אמרו שאין לי חברות,
שאני לבד...
(זאת האמת..)
לאחר מכן,
ביליתי את הסופ"ש הכי מדהים עם החבר שלי.
הוא נהיה גבר מ"ס 8 שלי.
ה-24 שעות האלה היו הדבר הכי טוב שקרה לי לאחרונה.
ולאחר מכן,
כשחזרתי לפני מ"ס דקות הביתה,
ספגתי את ההתנפלותה של אימא שלי.
היא ציינה בפניי שירדתי מהפסים,
שאני זונה,
שאני כפויית טובה,
שאני חתיכת חרא וכתם שחור בחיים שלה.
שאף אחד לא צריך אותי ולא מעוניין בחברתי.
כמו כן היא ציינה שאני כ"כ גרועה,
כ"כ מגעילה וכ"כ מחשיבה את עצמי ליותר מדי טובה
שאפילו בביה"ס אני לבד,
וכל יום אני לבד.
אין אנשים מסביבי כלל וכלל.
וכמה שזה נכון...
אין לי חברות,
אין לי ידידים,
אין לי משפחה אוהבת,
אין לי משפחה תומכת.
הדבר היחיד שיש לי זה החבר שלי.
הוא האדם היחיד איתו אני שוכחת מהמצב החברתי העלוב שלי,
מהשנאה של הוריי כלפי.
ובכלל מכל האומללות ועליבות שאני חייה בה.
פעם זה לא היה ככה..
פעם הייתי מ"ס 1.
היו לי מלא חברות וידידים ואפילו חבר אוהב.
ואיבדתי את כל זה,
תוך שנה אחת,
תוך חודשים ספורים.
אם רק מישהו היה יכול לתאר לעצמו את הסבל שלי,
את העצב התמידי,
איך זה אוכל אותי מבפנים.
איך זה פשוט גורם לי לרחם על עצמי.
כמה שאני כישלון מוחלט..
אני לגמריי לבד,
אין אנשים מסביבי
והכי עצוב שכולם רואים את זה.
כולם מפנים לי את העורף.
תודה לפחות שיש לי אותך..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
