דיברתי איתו במהלך חודש.
קשר טלפוני והתכתבות באייסיקיו.
הוא לא מיהר לארגן פגישה,אלא רצה זמן כדי להכיר אותי קצת יותר לעומק.
במשך חודש שלח לי הודעת "בוקר טוב" ו"לילה טוב" ובמהלך היום התקשר,
תמך בי כשהיה צריך והיה אוזן קשבת למופת.
החלטנו שבוע לפני שנפגשים היום (יום רביעי 10/9/08)
בתחנה מרכזית ליד קניון נפוץ בעירי.
שתינו קפה,
לא ידענו איך לדבר אחד מול השני כאשר אנחנו נמצאים זה ליד זה.
קנינו בירה והתיישבנו במדרגות של איזו חנות.
ניסינו לפתח שיחה,ואז הוא נישק אותי.
נהנתי מהמגע של לשונו והשפתיים,הרגשתי כאילו עוד שנייה הנשמה תצא.
הרגשתי שאני נמשכת אליו כ"כ.
לבסוף זרמנו לשיחה מטומטת של מה יהיה אחרי הפגישה,
ואז שאלתי : "אז מה יש לי חבר עכשיו?"
הוא אמר : "כן"
אני:"אם ככה אז תזהר ממני"
הוא :"גם את".
ישבנו עד שעה מאוחרת שבקושי הספקתי לאוטובוס אחרון שלי.
והוא..
בלית ברירה נסע במונית.
אני עדיין לא שלמה כ"כ עם המחשבה שאני לא פנויה יותר.
אתמול היה 7 חודשים בדיוק שאני ללא חבר,
והיום....יש לי אחד כזה.
אני מרגישה אושר תמים בפנים.כאילו מה שרציתי כבר יש לי,
אין איזה חלל ריק שמפריע לי לתפקד בחיים היום-יום.
הוא לא גבוה בכלל,
בעל עיניים כחולות,ושיער שטני בהיר.
בן 20.
אבל למי אכפת?!
פעם ראשונה אני יוצאת עם בחור שהבדלי הגיל בינינו סבירים: הוא בן 20,אני בת כמעט 17:)
נהנית להרגיש את ריח הבושם שלו עליי.
נקווה לטוב.
אראה אותו מחר:)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
