הסיפור שלי

בהצלחה J
פרק א - ההתחלה

תל אביב, 00:05, 4/5/08

"את בטוחה שכדי?" שואלת לירון את חברתה שיר "אין דרך אחרת" אומרת שיר. שתיהן יודעות שזה לא נכון. אבל אין מה לעשות. זה לא צודק. "תשמעי לירון. הוא היה מגעיל. לא עושים דברים כאלה. ותראי מה הוא עשה לך! זוועה. עכשיו הוא ישלם" "אם כבר, היינו צריכות לעשות את זה ליובל. אבל דרור? בתכלס הוא די נחמד" לירון מהססת. אם היא תעשה את זה, היא לא רק תנקום בדרור, אלא תהייה מלכת השכבה. מצד שני, היריבות הזאת מזמן נהייתה משהו שירד מהפסים. לבסוף "בואי נעשה את זה!" אמרה לירון נחושה. אך קול בתוכה אמר: בואי לא נעשה את זה!
זו הייתה שעת לילה מאוחרת. יום שבת כמעט הפציע בזמן ששתי הבנות שוטטו להן ברחובות תל אביב. הן הגיעו לביתו של דרור. ביתו של דרור היה לא רחוק מבית הספר. הן טפסו על החלון ונכנסו בזהירות לביתו. בפעם האחרונה ששיר הייתה פה, היא ראתה שבקומה התחתונה אין אזעקה. הן הגיעו לחדר של דרור, בקומה התחתונה. הן ראו חדר מסודר להפליא "וואו, כל כך לא מתאים לדרור להיות כזה מסודר!" זו הייתה טעות. תזוזה קטנה אצל דרור. נראה מבחוץ כאילו הוא בסך הכול זז קצת. אבל דרור התעורר. ככה זה שאבא שלך שוטר. הוא מלמד אותך מגיל צעיר להתגונן. דרור יודע שאין יותר מדי מה להתגונן משיר ולירון. הן הגזימו הפעם. לירון התקדמה אל המכנסיים, החולצה והגרביים שהיו מוכנות על הכיסא ונחו בשלווה בלי להפריע לאף אחד, ולקחה את השקית שהייתה לה בתיק, והכניסה את תכולת השקית לגרב, לכלכה קצת את המכנסיים והחולצה פה ושם גם את החגורה. והפלא ופלא הבגדים של דרור היו מלוכלכים בצואה של פרה מהרפת של דוד של שיר.
דרור קפץ מיד, אך משהו משונה קרה. ברגע שהוא קפץ ממיטתו הוא עף באוויר. פתאום לירון התחילה להרגיש רעידות ומהידיים שלה יצאו סילוני מים. גם שיר הרגישה משהו קורה בתוכה, אבל היא לא ידעה מה זה. לירון הייתה הראשונה להיכנס ללחץ - סילוני המים הפסיקו לפרוץ מגופה, והיא התעלפה דרור עף מחוץ לחלונו בצעקות. רק שיר נשארה בחדר. האינסטינקט שלה צעק לה לנסות להציל את דרור שהתחיל לעלות למעלה. היא צעקה אליו: "דרור! דרור תחזור!" זה לא הצליח. לפתע היא הרגישה משהו מבעבע מתוכה היא צעקה שוב: "דרור! דרור תחזור!" הקול שלה נהייה מתכתי משהו, ומפחיד. מיד דרור נראה כמהופנט. האינסטינקטים שלו שלטו בתכונה החדשה הזאת אצלו והוא חזר לחדר. הוא נחת על המיטה ו"התעורר" "מה קורה פה?!" תבע לדעת - "אין לי מושג" הודתה שיר. לירון התעוררה. "יובל?" שאלה בחרדה, היא חפשה מישהו שיגן עליה ופתאום היא נתקלה בפרצוף מלא החרטה והבושה של שיר "קרה משהו, בייבי?" שאלה, ואז היא לפתע נזכרה בכל "אני... אני... הוצאתי מים מהידיים?" שאלה בלי להתייחס לשאלה הקודמת שלה. שיר הנהנה ודרור ניסה להגיד משהו, אך התעופף עוד הפעם "דרור!" אמרה לירון וקמה על רגליה. לא היה בזה צורך. הנער התעלף וקרס על מיטתו.
"מה קורה פה?" שאלה לירון וקרסה גם היא.

נתניה, 14:05, 9/5/08

שמואל הוא הערס של השכונה. כולם יודעים את זה, אף אחד לא אומר אחרת. אפילו החברים שלו לא אומרים אחרת. אבל בטח שהם לא אומרים לו את זה. אחרת, כמו תמיד, שמואל היה מרוקן אותם מחפצים, ואז מרוקן אותם מאיברים.
שמואל, מתעלל הרבה בילד החנון שגר בשכנות אליו. ואחריו, הוא מתעלל בנמרוד. נמרוד, הוא נער "מיוחד". מבחינת הכוחות כמובן. מצבו החברתי הוא בערך באמצע, השיער שלו שחור, והוא בדרך כלל לובש כובע. הוא נראה בסדר, אבל הוא ביישן מאוד. למשל, פעם, נערה אחת התחילה איתו במסיבת שכבה. המסכן לא ידע מה לעשות אם עצמו, אז הוא התחיל לדבר איתה על ירקות ותיקנים. לבסוף שהוא הבין שהנערה לא ממש מקשיבה לו (מה שלא נכון, כי יש לו אישיות מדהימה וסוחפת, וגם דיבורים על פירות לא יגרמו לאנשים להפסיק להקשיב לו), והוא החליט להגיד משהו ולבדוק עם היא מקשיבה לו. בחיים לא תנחשו מה נמרוד אמר - "את נראת טוב בעירום, בייבי". לקח לה כמה שניות, ואז היא תפסה את עצמה וסטרה לו.

כל זה לא משנה כרגע. צריך להתעסק בדברים האמיתיים!
הכוח שנמרוד קיבל, הוא: אש.

נחזור לשמואל, ולאיך נמרוד קיבל את כוחותיו - יום אחד, שמואל היה חייב כל כך להרביץ למישהו, עד שהוא לא ידע מה לעשות. אממה, יום שבת ואין אף אחד בבית ספרו. מוכה תוגה הלך שמואל לביתו של החנון, והציג את עצמו כחבר. אך גם זה לא עזר, וכנראה שהחנון סיפר להוריו על תקרית השירותים. מוכה תוגה עוד יותר, הלך שמואל אל ביתו של נמרוד. הוא נכנס לביתו עלה לחדרו של נמרוד, ומה לא היה שם? מכות הלכו שם כאילו הם ביום העצמאות השכונתי (אירוע לא נעים לאף אחד...).
"מה אתה רוצה ממני?!" צעק נמרוד. שמואל חשב לעצמו שמזל שהוריו בחו"ל, אחרת היה נהייה פה לא נעים...
"כסף! פיצה!" הטיח בו שמואל (+ איזה אגרוף) עכשיו נמרוד ממש האדים. לא בגלל כעס, אלא בגלל משהו אחר. שערו פתאום הדיף ריח עשן מצחין ממש. לאט, לאט השיער נהייה אדום כזה, ואדום ועוד, ועוד עד אשר נהייה להבה. שמואל הסתכל בנמרוד בבעתה. נמרוד הסתכל בידיו שפתאום לא נראו כמו ידיים, אלא יותר כמו שני גלוני אש. שמואל ניסה לנוס אל הדלת, אך נמרוד (בלי לדעת מה הוא עושה) שלף אצבע, ומהאצבע הפשוטה לכאורה של נמרוד, יצא זרזיף אש, אשר התיך את דלת הממד שבו ישן נמרוד. הדבר היה הרסני בשביל שמואל. אבל הוא החליט לא לוותר. רק ערס אידיוט ילך מכות עם בנאדם שיורק אש. אבל כזה שמואל. ובכן, לצערו הרב של שמואל, לא היה זה הכוח היחידי שקיבל נמרוד. הוא קיבל גם את ראיית הרנטגן. נשמע מעפן? איך הייתם מרגישים, אם בנאדם (שאתם לא אוהבים) היה יודע בדיוק איפה יש לכם שבר ביד שקבלתם מאיזה בריון בגן. זה יכול להיות הרסני! הוא יודע את החולשות הפיזיות שלכם. וגם שמואל חטף מכות פעם. היום הוא נזהר. מי שלא נראה חלשלוש חנון, הוא לא מנסה אותו אפילו. ונמרוד זיהה (די בקלות, בתור אחד שקיבל את הכוחות הללו רק לפני דקה קלה) שבר באגן. מקום קטלני. הוא מייד שלף את רגלו, והכה באזור המדובר. השבר טרי אני חייב לציין. שמואל ניצל בנס מכיסא גלגלים. איזה אידיוט אחד שהרג את חבר שלו, שבר לו את האגן במכה קטלנית אחת.מיותר לציין שה"אידיוט", הוא נער עיוור.
בדיוק אחרי שנמרוד החטיף כהוגן לשמואל באגן, פתאום התעורר משהו אצל שמואל. הכוחות שלו סופסוף הגיעו אל הערס בן ה18 והשבר נעלם. נמרוד ניסה לשרוף חלקים בגופו של שמואל, אך גם הכוויות נעלמו. "מה.. מה קורה לי?" שאל שמואל. הוא הבין כעת למה הוא ניצל מכיסא גלגלים. הכוחות שלו עשו ניסיונות על הגוף, וכשהם ראו שבר, הם ניסו לטפל בו. בגלל שהם היו חדשים הם לא הצליחו לגמרי לטפל באזור הפגוע. אבל עכשיו הוא כמו חדש. שמואל יכול להפסיק לצלוע עכשיו.
"אתה... אתה מבריא!" נדהם נמרוד. שמואל התקרב אל נמרוד והם עמדו אחד ליד השני "מה קורה פה?". בשלב הזה שמואל עוד לא יודע, אבל יש לו עוד כוח. כוח הרסני. במגע, שמואל יכול לקחת לך חלק  מהחיים. הוא יכול להפוך ילד בן שנה לזקן. והצעירות של הילד תעבור אליו - מזקן בן תשעים, הוא יהפוך לנער בן 13. הוא עוד לא יודע את זה, אבל הוא יגלה את זה. ברגע הכי קריטי במערכה. בקרב על מעגל ה'

עכו, 21:03, 6/5/08

"דבר אחד אני יודע" אמר בביטחון יוני "זה תמיר " דמי שצף וקצף. איך היא מעיזה?!
"בסדר. תודה רבה יוני, אני חייב ללכת".
היינו חברים ואז, כפי הנראה היא... סוג של גילתה אותי? איך?! איך? הכול בגלל תמיר.
יובל לקח את האוטו ונסע אליה לתל אביב. "הלו, מאמי?" אמר כשהשיחה נענתה "אני לא מדברת איתך!" נשמע מהצד השני, ואז הגיע ניתוק הטלפון המפורסם.
הוא הגיע לביתה ודפק בדלת. שיר פתחה "שיר, איפה היא?" שאל "היא לא רוצה לדבר איתך, חבוב" אמרה שיר "תני לי לדבר איתה, או שאני אגלה לה שאלו היו אני ואת" שיר נחרדה. היא פתחה את הדלת במהירות "תקשיבי, לירון" אמר יובל, כשישבו כולם שוב פעם בסלון "אני לא מוכנה!" אמרה נחרצות "זה לא מה שאת חושבת! היא התנפלה עלי! זה ממש לא הייתי אני. את מכירה אותי!" מבטה של לירון התרכך "אתה מבטיח?" שאלה "לגמרי". הם קמו בתיזמון מושלם, התקדמו אחד אל השני, ונשקו זה לזו. אף אחד לא ראה את החרטה ואת ההתייסרות על פניה של שיר. היא כל כך לא רצתה שזה מה שייקרה. היא לא רצתה לבגוד בחברתה הכי טובה. היא עומדת לגלות את זה. היא עומדת לגלות שכולם ידעו שהוא מעדיף את שיר על גביה. ויום אחד כשהלך ברחוב תפסה אותו. אם הבגדים הכי יפים שיש לה. בסגנון צרפתי, עם ברט וחצאית. יובל לא עמד במראה שלה. שבאמת היה סקסי. והיא נישקה אותו, והוא נענה לאתגר.

יובל יצא מביתה של לירון כמו מלך. הוא ידע, כעת היא שלו לתמיד.
לפתע הוא ראה את תמיר הולך בצומת. לא הייתה אף מכונית. המקום היה שקט. מצחיק. תל אביב שקטה. אין הרבה מקרים כאלה.
"הי תמיר!" צעק אליו יובל, תמיר ראה אותו והבעת אימה על פניו "ה...יי.." אמר מקוטע ומגומגם "מה שלומך?" שאל יובל ונתן צ'פחה בגבו של תמיר. צ'פחה שכמעט גרמה לתמיר לשבור את הגב "תקשיב. שמעתי שאתה הלשנת עלי. אני טועה נכון?" תמיר הסתכל אליו. משהו בעבע בתוכו. "כן! אני הלשנתי!" אמר, ורץ משם. הריצה שלו הייתה כל כך מהירה, שזה היה נראה כאילו הוא מטוס סילון. משהו גם בעבע ביובל. לפתע הוא נעלם, ואז חזר, ואז נעלם. הכוח שלו זה העלמות! זה לא הכול, נראה כי עוד משהו עומד לקרות! - לפתע יובל התפוצץ! כן, כן - התפוצץ. ואז הוא חזר. היד שלו נהייתה אדומה, אז הוא מהר הרים אותה, ושם אותה לפניו. כשהוא פתח את אצבעותיו, בום! עוד פיצוץ. זהו הכוח של יובל. הוא יכול להעלם, והוא יכול לפוצץ דברים במגע!

יובל עמד כמה דקות, נעלם, וחוזר, נעלם וחוזר. ולפתע התחיל לרוץ לכיוונו של תמיר. הוא רץ שעות על גבי שעות, עד אשר ראה את תמיר מעולף על הדשא. "תמיר!" אמר במהירות "תמיר! תמיר תתעורר!" לבסוף תמיר התעורר והסתכל עליו מוכן לברוח שוב, אך יובל מהר שלף את היד שלו ועשה פיצוץ - "מה קורה לי?" שאל. תמיר הסתכל אליו ואמר שגם הריצה הזאת הייתה מוזרה בשבילו. "מי יעזור לנו?" שאל יובל לבסוף ונשכב ליד תמיר. פתאום הגיע אליהם בנאדם והראה להם את הכוחות שלו. "מה?! גם אתה?" שאל תמיר. "באתי לעזור, קוראים לי שלומי". הם הסתכלו עליו מופתעים "בטח יש לכם המון שאלות, לא?"

בני ברק, 23:05, 10/5/08

שעת לילה מאוחרת שררה בבני ברק.
גנב התקדם אל עבר אחד הבתים הנטושים. היה זה בית רגיל למראה. אך נטוש. רק העירה חושבת שהוא נטוש. למעשה בית זה מכיל את הכוח הבא שלנו.
הוא לקח את מברגו, ופרץ בזהירות את הדלת. הוא לקח את המברג והשליך אותו אל הדשא הקר ששכן לידו באין מפריע.
הוא נכנס. מיד הוא זיהה שהאזעקה לא מופעלת. "פנטסטי!" לחש "אבא?" נשמע קול מלמעלה.
הוא עלה למעלה לכיוון חדרו של הילד/נער/לא ברור.
כשהגיע הנער כבר היה ער לגמרי "מי אתה?!" שאל הנער, וכיוון את מקלו הוותיק. הגנב הבין שעלו עליו. הנער הזה יקרא תוך שניות לאימא שלו. הוא חייב מוצא. הוא שלף את אקדח הצעצוע וכיוון אל הנער הזר "ששש... תהייה בשקט" אמר הגנב בערמומיות. "היא לא פה," השיב הנער כאילו קרא את המחשבות של הגנב "מי אתה?" הוסיף נחרצות. הגנב הדליק את האור, בשביל ראות טובה יותר. ומה שגילה הכה בו בחוזקה. נער עיוור!, מצביע עליו עם מקל. לפני שהספיק להתאושש מהעובדה שהנער הצליח לזהות אותו כל כך טוב, והוא הרי עיוור, עף האקדח מידיו "מי אתה?" חזר הנער נרגז הגנב הפעיל מכשיר מיוחד, שמעוות את קולו ואמר "אני... אני חבר של אבא מהעבודה". הנער הזה חתיכת דבר. אבל הוא עוד לא מוכן. הגנב חיפש פרצה כדי שיוכל להימלט. הנער עוד לא מוכן. הוא עוד לא יודע להשתמש בכוחותיו. אחרת כבר ממזמן היה עושה שימוש בהם. הוא התחיל לרוץ החוצה ולפתע משהו תפס את צווארו. הוא ניסה להתפתל וחשב לעצמו, שכנראה בכל זאת הוא למד איך להשתמש בכוחות הללו. אבל איך הוא הצליח לגלות אותו. הרי הנער עיוור!. משהו הידק את האחיזה בצווארו של הגנב. הכוח של הנער הזה הוא טלקינזיס! חשב. זה חייב להיות הכוח שלו. יש עוד? האם מעגל ה' נמצא כאן? האם זה הנבחר? האם זה המדריך? חלק מהצוות? הוא חייב לנסות להרגיע אותו.  לעזאזל! כל כך הרבה אחריות מוטלת על כתפי. אני חייב לעשות משהו.
"תרגע נער," אמר הגנב "באתי בשבילך" הנער החוויר "זה אתה! זה אתה שאני רואה כל יום בחלום שלי!" הגנב שלף את ידיו, ומשם נהייה כדור אנרגיה של חשמל הוא כיוון אותו אל הנער. לפתע הכדור החוויר (יחד עם הנער) מעט, הגנב חשב לעצמו שלא הגיוני שהנער יודע על כדור האנרגיה. האם הוא הנבחר? כעת הכדור נהייה גדול. אני לא רוצה לפגוע בו! הזכיר לעצמו האיש המסתורי. הוא הקטין במידה ניכרת את כדור האנרגיה שהתבשל בידיו. זהו זה! הכדור נורה ופגע ירך של הנער אשר ישב במיטתו מנסה לברר מה הולך מסביבו. זה לא כואב יותר מדי הכדור אשר שלח האיש המסתורי, אבל מספיק בשביל שהדם יוקצף, האדרנלין יעלה, ותצא מריכוז (מה שלא טוב לאנשי הטלקינזיס)

כעבור כמה דקות, שבהם הרגיע האיש את הנער


"באתי לגייס אותך" אמר לבסוף. כששניהם ישבו על כוס שוקו במטבחו של הנער הדתי. "אני מבין" אמר הנער. הוא היה כבן 18. הגנב הסתכל בו. הוא לא נראה הנבחר, הוא לא נראה המדריך, והוא לא נראה כחלק מהצוות. שתיקה. ארוכה. כל כך ארוכה. ולנער היו כל כך הרבה שאלות. "אני רואה שאתה שולט בתכונה הזאתי די טוב." אמר בסוף האיש - הנער הנהן. הוא היה דתי. נאה, שיער חום לא ארוך במיוחד. הוא היה הכי אכפתי, נאה ונחמד בישיבה שלו.

בני ברק  השתנתה. פעם היו פה אנשים שהיה אכפת להם מאחרים. פעם כולם היו פה נחמדים. המקום התמלא ביותר מדי קיצוניים. שונאי צה"ל. בזכות צה"ל הם חיים בכלל! מי הם?. שוב פעם הכה בו הרגע הנורא. הרגע בו הוא קיבל את הכוחות הללו. בגללם הכול הסתבך. בגלל זה ההורים עזבו את הבית. כל המשפחה. רק ידידתו, שיר נשארה לו. לא היו לו חברים בתיכון. לא היה לו כלום. בגלל היום ההוא, הוא איבד אמונה באלוהים. ערבים שהיו עוברים לידו, היו צועקים עליו שהוא דתי. אבל ממזמן הוא כבר לא דתי.



בני ברק, 16:05, 5/5/08

"מה קורה פה?" שאלה אחותו הקטנה של הנער "הדתי".
אני אתחיל את סיפורו מההתחלה. שימו לב, זהו סיפור עצוב.
הכול התחיל כשהציקו לו הבריונים. משפחתו הייתה אז בסופר. הוא היה בחניה אכל מסטיק להנאתו ולפתע הם הגיעו "תראו! דתי!" ואחריו הוסיף אחד "בואו נפוצץ אותו" הם התקרבו אליו וסגרו עליו. אנשים החלו להתאסף. זה היה אכזרי. ארבע גברים ערבים בני 21 עומדים להכות נער אחד. והאנשים (חלקם מבוגרים) מתאספים ולא עושים כלום.
הקרב התחיל. לאט ובטוח סגרו עליו ארבעת הערבים. הם התחילו להכות אותו. קריאות הידד נשמעו מכל עבר. זה היה מחזה איום. דם פרץ מכל איזור בגופו של הנער המסכן. הנער התעשת וקם על רגליו. פתאום בחילה תקפה אותו. הוא הרגיש כאב ראש רציני. הוא עצם את עיניו בחוזקה, בניסיון לטשטש את כאב הראש, אך משהו קרה. הוא שמע צעקות ואימה. הוא פתח את עיניו, והמחזה שהוא ראה היה הרסני. הוא היה מכוסה בדם, אבל לא שלו. אחד הבריונים, שוסע לגמרי! - השני ראשו נערף. השלישי היה פצוע קשה, אשר גרר את עצמו, בלי שתי רגליו אל עבר אוטו פולקסווגן מדגם "פסאט" שנראה כאילו הוא עומד להתפרק.
לרביעי היום סימני חנק עמוקים בצוואר. הנער הסתכל לכל צדדיו "אני עשיתי את זה?" שאל את עצמו. האנשים שהקיפו אותו נראו מבועתים ונסו על נפשם. רק ילדה אחת נשארה. אחותו בת השלוש, טלי. היא הייתה מכוסה בדם של הבריונים הערבים. היא בכתה באופן היסטרי ממש. הוא התקרב אליה "תתרחק ממני!" היא צעקה בבכי "לא! לא אני עשיתי את זה! טלי! בבקשה!" אך הילדה רק התרחקה ממנו עד אשר נתקעה באמו "רן... מה.. מה קורה פה..?" אמרה מהוססת והתרחקה מבנה במתינות "אמא אני באמת לא יודע! זה לא בשליטתי" אך האישה נראתה כמהופנטת היא התרחקה ממנו, עד אשר הרימה את בתה המגואלת מדמם של רביעיית הבריונים, וברחה. רן עמד במקום. בכי ניקה את הדם מגופו. הוא ניסה להתקשר לבני משפחתו אך הם סיננו אותו. הוא החליט שני דברים. 1. הוא לא יכול להישאר פה. 2. אלוהים לא קיים יותר מבחינתו.

בני ברק, 00:05, 10/5/08

"אני מבין שאתה רוצה להתעדכן בכל, אני צודק?" שאל האיש המסתורי.
"אתה צודק" אמר רן, הנער העיוור "מה אתה רוצה לדעת?" שאל האיש.
"נתחיל ב... ספר לי את הסיפור" וכך התחיל האיש המסתורי לספר על המגפה הקרבה ובאה. ועל הסכנות שכרוכות בה. "עכשיו אתה מבין את הכול?" שאל האיש המסתורי.
"רק דבר אחד אני לא מבין. מה שמך?" שאל רן. האיש היסס קצת ואז אמר "רועי" רן גיחך מעט ואמר בשלווה: "אתה מתכוון שלומי, אבא?"
"אני מניח שכן..." שוב פעם הצליח רן לעשות זאת. תכונה מאוד טובה שקיבל אחרי שעיניו נשרטו באכזריות

בני ברק, 18:19, 7/5/08

רן, הנער שלא מאמין באלוהים יותר טייל בשכונתו יחד עם ידידתו. אף אחד לא יודע שזה היה רן.
רן יכול להמשיך לטייל בעולם בלי שישימו לב. או זה מה שהוא חושב
"תראו תראו, השוחט!"  אמרו כמה צעירים ערבים.
"מה? על מה הם מדברים?" שאלה שיר, ידידתו.
"תקשיבי, תתקשרי למישהו שיחזיר אותך לתל אביב, לכי אל לירון, לא יודע מה תעשי, אבל פשוט תברחי!" צעק לה "מה, מה קורה פה?" שאלה אותו "פשוט תברחי!" צעק לה.
הוא עצם עיניים ואז הסתכל אל כל הכיוונים. הוא עדיין לא יודע איך לשלוט בתכונה הזאתי! גם אם הוא היה רוצה להרוג אותם, אין לו מושג איך. והוא בטח ובטח שלא רוצה להרוג אותם. הוא תר אחר חפץ כלשהו שיהיה לו לעזר. הוא מצא מקל. הוא כיוון אותו אל עבר הבריונים. מגיל שנתיים הוא לומד קונג פו. זה מוזר. אביו כל הזמן התעקש על חוגי אומנויות לחימה. עכשיו הוא סופסוף מבין למה. אביו כל הזמן הזה ידע שזה מה שיקרה, אבל איך? הוא ידע שאביו יחזור. הוא ידע שאביו, המאפיונר הראשי של עכו, יחזור לבני ברק. (לא בשביל לגבות חובות, למרות שגם את זה הוא צריך לעשות בהזדמנות) הוא יחזור בשביל הבן שלו. כי יש לו סוד.
הוא כיוון את המקל אל עבר אחד הערבים שהתקרב אליו בלי פחד בעיניים "אווו... מקל, איזה פחד!" אמר וצחק עם חבריו. טעות. הוא הסתובב אחורה כדי לראות את חבריו "המתפקעים" מצחוק, וזה נתן חלון בשביל רן, להכות בחוזקה את הנער האומלל. הוא קפץ גבוהה, ונחת על גבו של הנער. הנער כמובן קרס, אך לא איבד את ההכרה. הוא מיד קם והעיף ממנו את רן. רן עשה סלטה אחורה, ונחת על האדמה. הנער, גנח, אך מיד קם ורץ אליו. רן רץ אליו גם, אך ברגע האחרון, עשה שפגאט וחסם עם המקל את דרכו של הנער והנער נפל. הנערים לא נראו כמו אנשים שצחקו לפני רגע. הם נראו כועסים. הם רצו אליו ביחד. אתגר חשב רן וחייך. חמישה נערים בני 18 רצו אליו בשיא המהירות. זה היה מפחיד לאדם אשר לא יודע להגן עליו. אבל רן נהנה מזה.
הם היו רחוקים ממנו חמישה מטרים. שלושה מטרים. שתי מטרים. קרובים מאוד. הוא רץ אליהם גם. עכשיו אחד מהם קפץ עליו וניסה לתפוס אותו. טעות. הוא חשף את הקלפים שלו מהר מדי. רן קפץ, נחת לצידו, והכניס עם המקל שלו הצלעות. הנער התרסק על האדמה, אך קם מהר, ורץ שוב אליו. טעות. כשאתה פצוע תחכה מעט עד שתחלים. או עד שתהייה לך תוכנית. רן שלף את המהדק שלו.
זה יהיה לא נעים.
הנער רץ אליו, וחבריו אחריו כמו העדר שלו. רן לקח את המהדק וכשהנער הסתער אליו, הוא ברח במהירות הצידה והידק את הבטן שלו באיזור הצלעות.את המקל הוא לקח מהר, והכניס מכה לראשו. המהדק הימם אותו. וזה נתן פתח לרן. זהו, הנער מעולף. עוד ארבעה. רן רץ אליהם בשאגות. למען האמת. ברגע זה הנערים כבר פחדו ממנו. התחולל קרב בן הארבעה, מי יברח ראשון.
רן לקח את המקל שלו והרביץ לאחד מהם בברך. בדיוק במקום בו הרגל והירך מתחברים. הוא כנראה שבר את רגלו של המסכן. הוא הסתובב אל השאר. טעות. הוא עשה את זה מאוחר מדי. הנער כבר היה מאחוריו עם סכין שלופה, אשר חרטה על עינו השמאלית. כאב לו. אני לא אשקר לכם.
אבל הוא לא וויתר. הוא העיף לבחור את הסכין עם המקל, ואז הנחית מכה איומה באשכיו.
הנער התפתל כאילו חוררו אותו עם רובה ציידים.
נשארו שניים חישב רן. רק אחד נראה. השני ברח? "אינשאללה!" נשמעה צעקה מאחוריו הוא הסתובב. טעות. הוא היה צריך לרוץ קדימה, לנטרל את הראשון שראה, ואחר כך להתקיל את השני ולנטרל גם אותו. טעות, טעות, טעות. טעות שעלתה במחיר עינו הימנית.
אין צורך להגיד, שהערבי נוטרל, גם בלי עיניו של רן. הוא למד להילחם גם כשעיניו מכוסות בד משי שחור. המאסטר היה מתקיל אותו, אבל הוא תמיד ניצח אותו. זה היה קלי קלות בשבילו
הוא פונה לבית חולים.החוקרים האמינו שזה נס שהוא הצליח להתחמק מהאידיוטים הללו. הוא הסביר שאחד מהנערים דקר את עינו, ואז הוא התעלף. הוא קם עם שתיהן מחוררות. הנערים נעלמו. הוא לא סיפר, אבל הוא שם אותם בחניה באיזה בית חולים קרוב. אחד מהם מעולף, השני עם רגל שבורה, עוד איזה אחד מעולף שנראה כאילו הוא נגרר לזה שלא באשמתו. הוא ניסה להתקבל ל"חבר'ה" ואמרו לו: "יש איזה מישהו, אנחנו עולים עליו. אם אתה בא, אתה תהייה איתנו".
 רן שם לב לעוד אחד מעולף ועד מישהו עם שבר באגן היה כתוב לו בתעודת זהות: "שמואל מזרחי" איזה שם, חשב לעצמו רן.
הוא הלך עייף ויגע לביתו. שם התאמן לבואו של אביו.