גדלתי בבלוג הזה, פוסטים על מחזור, פעם ראשונה אצל קוסמטיקאית, מה לא.... ועכשיו.. פוסט על הפעם הראשונה.
כןכן זה קרה ממש מוקדם, רק אחרי חודש וחצי שאנחנו מוגדרים כחברים. אבל היי אני ילדה גדולה, חיילת והכל. זה קרה לפני שבועיים ביום הולדת שלו.
אי אפשר להגיד שזה היה כמו שכל בת חולמת שיהיה. האמת שממש לא. יום חמישי, יוצאים לחגוג לו את היומולדת במועדון. בעיה ראשונה: זה היה רק אני והוא... וכל החברים שלו. בלי חברות קרובות שלי, הייתי בודדה קצת. בעיה שנייה: אני בתור לוחמת מיובשת שבילתה את אותו בוקר במרפאה וסרבה שידחפו לה כל מיני נוזלים לוריד, לא הרגשתי כל כך טוב. בהתחלה ניסיתי לרקוד ולשמוח בשבילו, אבל אחרי חצי שעה התיישבתי לי על ספסל בפינה עם הראש בין הברכיים, מצד אחד מתה לקצת צומי רק כי אני יודעת כמה מסכנה אני נראת (וכי אלף בנים התחילו איתי בינתיים מאחורי הגב של חבר שלי) ומצד שני רוצה שהוא יהנה עם חברים שלו ביום הולדת, הרי בשביל זה התיישבתי בצד. בסופו של דבר יצא שהייתי מסכנה בצד וחברים שלו התייחסו אליי יותר ממנו. אחרי המועדון הלכנו לשבת בסוג של סנדוויצ'ייה. אני הוא וחבר טוב שלו, שבמקרה היה ידיד הכי טוב שלי בעבר, היינו גולשים יחד והכל עד שהוא נישק אותי וזה נהיה מוזר. טעות שלישית. מלכתחילה לא הייתי במצב מעולה אז לשים אותי בסיטואציה המוזרה הזאת לא היה להיט. מה גם שהוא עדיין לא התייחס אליי מספיק. לא אמרתי כלום כי הוא היה שיכור, אבל התחושה לא נעלמת גם אם יש תירוץ.
סוף הערב אצלי במיטה. התוכנית הייתה אולי להנתשק קצת, להוריד חולצה או שתיים, להגיע שוב לכמעט ולהרדם כפיות בנוהל. אבל איכשהו כשהגענו שוב לכמעט, כשהוא הוא שאל "את בטוחה?" אמרתי כן. וכשזה בא אחרי שתיקה ארוכה והוא שוכב מעליי שניינו כמעט ערומים, יש לזה רק משמעות אחת. האמת שלא. לא הייתי בטוחה. אבל אמרתי כן, אני עדיין לא סגורה למה. לפי איך שאני מכירה את עצמי זה דווקא כי לא היה לי ערב טוב, וכי לא קיבלתי ממנו את מה שרציתי באותו ערב. איפשהו עמוק בתודעה שלי הדרך היחידה להשיג את תשומת ליבו של בחור היא בלפתות אותו. אז אולי שכבתי איתו רק כי רציתי יחס. וכשיש לי תחושה רעה אני עושה משהו דרסתי שמנוגד לגמריי להיגיון. אני לא אומרת שלא טוב לי איתו, אבל בהחלט לא רציתי לשכב איתו. לא סמכתי עליו מספיק, אני עדיין לא סומכת עליו, ואנחנו אפילו לא מאוהבים.
כל העניין כאב. מאוד. למען האמת זה נראה כאילו מישהו גסס למוות על המיטה שלי. היינו טיפה דבוקים אחד לשני ואז כל אחד הלך הבייתה. כשהייתי לבד פתאום קלטתי, ולמרות שלא חשבתי שתהיה לזה משמעות מבחינתי, הייתה. זלזלתי בזה ובסוף טיפה התחרטתי. הייתי עצובה מספיק בשביל להסתגר מכורבלת בחדר וטיפונת בכיתי. בכיתי כי זה לא קרה כמו שזה צריך לקרות, כי אני יודעת שעכשיו תהיה לו משמעות הרבה יותר גדולה בשבילי, ואני נשארת אותו דבר בשבילו. חברה רגילה, עוד מישהו שהוא השכיב. והוא תמיד יהיה הראשון שלי, וכמה שאני לא אלחם בזה אני מפתחת רגשות ונקשרת. כי ככה זה עובד. והוא עדיין חופשי ממני.
עכשיו כל הקיטש מאבד משמעות בשבילי. וכל פעם שאני חוזרת לצבא ואנחנו נפרדים קשה לי יותר. בהתחלה אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, בא לי לדפוק את הראש בקיר ואחריי יומיים אני לא רוצה לראות אותו, לא חושבת עליו בכלל. קשה לי עם זה.
אנחנו מתראים כל פעם שאני יוצאת הבייתה, וכיף לי והכל, אבל משהו חסר. אנחנו לא עושים כלום. אני לא יכולה להאשים אותו כי אני גורמת לזה אבל אני כן רוצה לראות קצת עולם. אין יותר מידי אופי לקשר שלנו. בעיקר עכשיו שאנחנו לא בדיוק יוצאים, וכל פעם זה כואב מחדש, וכל פעם אני עדיין קצת מדממת.
לסיכום, אותו סופ"ש היה... יחודי- פעם ראשונה עם החבר, היריון קל, והפלה מהגלולות, שגרמה לי להבין שבכלל נכנסתי והיריון.
אולי אני לא מרוצה מאיך שזה קרה, ורציתי שלפחות הראשון שלי יהיה מאוהב בי (אני בכלל לא יודעת מה הוא מרגיש כלפיי, אם בכלל) אבל המצב הרבה פחות רע מאיך שיצא לי לתאר אותו. בסך הכל טוב לי כשאני איתו, ועם כמה שאני מפחדת מזה אני אוהבת להיות איתו ולחשוב עליו ולישון איתו מחובקת וכשהוא מעליי מחייך את החיוך היפה שלו.
אה ואני אוהבת את הריח שלו, ושהריח נשאר עליי כשאני נוסעת חזרה לצבא ויש לי מזכרת קטנה ממנו.
ממני,
שבוזה.
(אה אגב, אני מה זה שבוזה, בא לי להיות בקרקל. או ג'ובניקית. רק לא איפה שאני.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
