Let The Bells Ring

אחוזת בנטהאם, אנגליה. נובמבר, 1732.

"ג'יימס!" אודרי קראה, אוחזת בשולי שמלתה ורצה במורד דרך העפר לכיוון קבוצת הסוסים. הרוכבים האטו את דהירת סוסיהם עד לעצירה מלאה, ואחד מהם ירד מסוסו. היא האיצה את קצב ריצתה כשזיהתה את האיש, ומעדה לעצירה מולו. הוא ייצב אותה, צוחק קלות. "לא ציפינו לך עד מחר." אמרה בנימוס, נבוכה לפתע מהתנהגותה.

"סלחי לי לרגע, אודרי." אמר לה, ואז פנה אל הרוכב הקרוב ביותר אליו. "הובל אותם אל האורוות, רוברט," הורה. "אתה יודע את הדרך." הרוכב הניד בראשו ודרבן את סוסו, שפרץ בדהירה. שאר הרוכבים מיהרו אחריו. הוא שב ופנה אליה בחיוך מתנצל. "האם אימנו תכעס מאוד על שהקדמתי?"

"לא, כלל לא," הבטיחה אודרי. הוא הציע לה את זרועו והיא שילבה בה את ידה. יחד החלו לצעוד לעבר האחוזה, כשג'יימס אוחז במושכות סוסו ומוליכו לצידם. "הליידי תהנה מאוד מההזדמנות לחגוג את שובך פעמיים. עכשיו ספר לי, איך היה המסע?"

"ארוך," השיב בחיוך יגע. "אך מלבד זאת אין לי ולא תלונה אחת, אם כי עלי להודות שאני שמח להיות בבית."

שער האחוזה הפתוח היה קרוב עתה, והיא ראתה את נערי-האורווה אוספים את סוסיהם של הרוכבים ומובילים אותם אל האורוות.

"ג'יימס," היא אמרה, מהססת. "מי הם האנשים שבאו עימך?"

הוא עצר מהליכתו והסתובב להביט בה, מופתע. "האם אימנו לא סיפרה לך? הלורד מולווארד הציע לי משרה כעוזרו. שנה הבאה הוא נוסע לאוקספורד, ואני מוזמן להצטרף אליו."

"תישאר בלונדון, אם כך?" היא שאלה באכזבה.

הוא חייך חיוך מנחם. "אבוא לבקר ככל שאוכל, אני מבטיח."

היא נאנחה ושתיקה שררה לזמן מה. "אז מי הם הרוכבים?" שאלה לבסוף, והם חזרו להלך, נכנסים לחצר הפנימית.

"שלושת בניו הצעירים של הלורד מולווארד, הלורד הורסטון, הלורד הייט וסר ווינגפילד," מנה ג'יימס את שמותיהם. "הלורד מולווארד ביקש שאקח את בניו עמי, כדי שיתרגלו את רכיבתם במסעות ארוכים, והלורד הורסטון, בנו של המרקיז הורסטון, הציע בנדיבותו ללוות אותי, כחייל מיומן, בדרכי לפה. הלורד הייט הוא בנה של הליידי גורניי, וכיוון שהוא הולך בקרוב להגיע לבגרות ולרשת את עסק המשפחה, רצה אבינו לדבר עמו. ובאשר לסר ווינגפילד, הוא שומר-ראשו של הלורד הייט."

"האם כולם יישארו עימנו באחוזה?" הם החלו לעלות במדרגות האחוזה. החצר הפנימית התרוקנה כשאחרוני הסוסים הואכלו והוברשו, אך מתוך הבית עלו קולות שיחה וצעדים וריחות בישול. הליידי ציוותה על הכנת ארוחת-ערב מוקדמת, חשבה אודרי.

הוא הניד בראשו לחיוב. "אבינו נתן את הסכמתו."

"איני אוהבת את נוכחותם של גברים זרים רבים כל כך." הודתה בשקט.

הוא עצר ולקח את ידה בידו, מבטו רציני. "אל תחששי, אודרי. לעולם לא אתן לאיש לפגוע בך לרעה." ואז שב ולקח את זרועה בזרועו. "ועכשיו כדאי שאלך ואחליף את בגדיי. אימנו מעולם לא תסלח לי שוב אם אומר לה שלום לראשונה כשאני נראה כך." הם חלקו חיוך מבין לפני שנפרדו, איש לחדרו.

"שלוש דקות, גברתי." הודיעה המשרתת, קדה קידה זעירה לפני שהסתובבה ויצאה מהחדר. אודרי נאנחה, מביטה בבבואת פניה המאופרות במראה. כמה גדול הפיתוי להישאר בחדרה... היא צחקה חרישית כשחשבה על זעמה של הליידי אם הייתה שומעת את מחשבות בתה.

היא קמה מכיסאה, נזהרת על שולי שמלתה. זו הייתה שמלה מקסימה, עשויה קטיפה ירוקה ולבנה, עם צווארון תחרה ושולי מלמלה. הליידי הזמינה אותה מצרפת והיא הגיעה רק ימים ספורים קודם לכן. היא הרגישה מיוחדת בשמלה, יפהפייה, אא גם חששה שתהיה מפוארת מדי. מצד אחד לא רצתה לצאת אל אורחי הסעודה בשמלה כה יקרה, ומצד שני ציפתה לכך. ציפתה לחוש בעיניים הננעצות בה...

ותחושה זו החליאה אותה. האם היא כה ראוותנית, כה שטחית? תמיד חיה את חייה במחשבה שהיא טובה יותר מאימה, שרדפה אחר עיני הציבור, אך כעת פקפקה בכך.

היא נאנחה ויצאה מחדר-השינה שלה, אל מסדרון רחב. היא צעדה לאורכו עד שהגיעה לגרם המדרגות שהוביל למטה, אל הקומות הראשונות של הבית. היא ירדה בשקט, אוחזת את שמלתה בידה כדי שלא תמעד עליה. כשהגיעה אל המבואה היססה, אך מיד זקפה גבה ועטתה חיוך מאולץ על פניה. היא תיכנס אל האולם ותהיה הבת בה הליידי חשקה. אין טעם להתנגד לרצונה של הליידי.

דלתות האולם היו פתוחות לרווחה. אלה היו דלתות גדולות וכבדות, מעץ אלון כהה, עם פיתוחים מגולפים וידיות ברזל, והן הובאו מטירת בנטהאם העתיקה שבסקוטלנד. כילדה, לא היה דבר שריתק אותה יותר מהדלתות האלה – הצורות שראתה בגילופים, הסיפורים שמצאה בהם! עתה לא היו אלא שעריו של החדר השנוא עליה בבית. היא הברישה את ידה על העץ החלק וחייכה קלות, ואז צעדה אל תוך האולם.

האולם היה אחד החדרים העתיקים בבית, אך הוא שופץ פעמים רבות עד שכמעט ולא נותר זכר למאפייניו הישנים. תקרתו הייתה גבוהה, רצפתו רצפת עץ ממורק וקירותיו בצבע קרם, מעוטרים בקישוטי זהב מסובכים ותמונות גדולות בצבעי שמן ומסגרות מפוארות.

שולחן ארוך הועמד במרכז החדר, ועליו נערכו צלחות חרסינה משובחת וכוסות מזכוכית שקופה-ירוקה, לצד סכום כסף מבריק ופמוטים גבוהים, שאורם התמזג באור נברשות הבדולח שנתלו מהתקרה. האורחים עוד לא התיישבו לצידו - זמן הארוחה יגיע אחר כך. במקום זאת, הסתובבו מסביבו, מדברים זה עם זה, לבושים במיטב בגדיהם.

איש לא שם לב אליה כשנכנסה, והיא שמחה על כך. אולם כשהבחינה בה הליידי, מיהרה אליה, חיוך מזויף על פניה. מיד הופנו מבטי האורחים אליה, ואודרי הרגישה את העיניים על גופה כנמלים - מטיילות, חסרות-בושה.

"היכן היית?" לחשה לה הליידי, מסכת החיוך עדיין על פניה. "את מאחרת!"

"צר לי, הליידי." התנצלה אודרי, וענדה גם היא את המסכה.

"ילדה טיפשה," האשימה הליידי. "האם את מנסה להביך אותי בכוונה?"

"כמובן שלא."

הליידי נאנחה, כאדם מיואש. "ובכן, לכי והסתובבי בין אורחינו. הלורדים הנאצלים, בניו של הדוכס מולווארד, עודם פה, ואביהם הוא אדם עשיר ומיוחס. נסי לנהוג בחוכמה, לשם שינוי."

היא שתקה, לא עונה, והליידי שלחה אותה לדרכה בהינף יד. היא צעדה בין האורחים, שחזרו לשיחות חסרות-המשמעות שלהם, אך לא דיברה עם איש, רק הלכה קדימה. כמו רוח... חשבה. חצי-מתה בעדר של חיים שהאוחזים בהם לא מעריכים כראוי. או אולי, היו כולם חצי-מתים? לאיש מהם לא היה חופש, לא באמת. אודרי שמעה רק פעמים אחדות סיפורים על אנשים שזכו בחופש אמיתי, אך כל אותם סיפורים סבבו בעיקר סביב מותם של אותם אנשים; תלייה, שרפה, גרדום. התאבדות.

היא הצטמררה, חוזרת אל המציאות, וגילתה שבעודה שקועה במחשבות התרחקה משאר האורחים, ועתה עמדה בפינת האולם לבדה לצד דיוקנו של אב-סבה. הליידי שלחה אליה מבט מזהיר והיא נאנחה. כמובן. היא החלה לצעוד חזרה אל האורחים אך עצרה כמעט באותו רגע. בצידו האחר של האולם, מבודד, עמד גבר גבוה. נדמה היה שהוא מתבונן בתמונה שמולו – אחת הגדולות, שתיארה מסע ציד שערך הלורד אביה. זו הייתה תמונה מסובכת להפליא שצוירה על ידי רב-אומן. מתבונן נבון וזהיר היה יכול להבחין בתעלול שבציור, שנושא הציור, עיקרו, לא היה הלורד אלא החיה הניצודה. הצבי הגאה ניצב לכוד בין הציידים המתקרבים לקיר הסלע, מלא-עוצמה גם כשהמוות עמד מולו גלוי, חסר מסכות ותחפושות, לא עוד נחבא בצללי העצים.

היא פסעה אל הדמות הבודדת לאיטה וכשניצבה לצידו לבסוף נעתקה נשמתה. בעמדו שם, פניו נשואות אל הציור, היה בוודאי היצור היפה בעולם. היה לו שיער מלאכים זהוב-לבן, שנאסף בסרט שחור רפוי אל אחורי עורפו, ועיניים אפורות, חסרות-דאגה וגיל. עורו היה חיוור מאוד, כמעט לבן, חלק וצעיר. הוא היה גבוה ממנה, זרועותיו וחזהו חזקות וכתפיו רחבות, ישרות, והייתה לו עמידה יציבה ואלגנטית.

הוא סבב אליה כאילו רק עתה שם לב לנוכחותה, חיוך נעים על פניו. "מדמואזל בנטהאם, אני מניח?" הוא הרים את ידה ונשק לאצבעותיה. שפתיו וידו היו רכות וחסרות-חום; לא חמות ואף לא קרות.

היא קדה קלות. "כן. ואדוני...?" היא הרגישה את לחיה מתלהטות לנוכח יופיו ומתיקות קולו הצלול.

"סר ווינגפילד," ענה, מתעלם כליל או לא מבחין בסומק שמציף את פניה. "אחיך סיפר לי רבות עלייך."

"באמת?" היא שאלה, מופתעת.

"ובכן, לא בדיוק. ייתכן שדבריו היו מכוונים אל הלורד הורסטון." הוא חייך, כאילו לא הודה זה עתה בציתות.

"אני מקווה שסיפר רק דברים טובים." אמרה בחשש מה. לפתע חשדה שג'יימס סיפר ללורד הורסטון על סלידתה מדרכי אימה. אחרי הכול, למה שיחייך סר ווינגפילד כשאינו יודע אם תקבל את חיוכו זה ברוח טובה לאור הדברים שאמר?

"הטובים ביותר," הבטיח לה. "הוא סיפר כי את יפה מכל אישה מלונדון-" היא נעצה בו מבט, אילמת מרוב תדהמה. הוא לא יעז... הלא כן? "-ואכן, צדק."

"ס-סליחה?" גמגמה, בוערת מבושה.

הוא חייך. "האם לא שמת לב, למבטיהם העורגים של הגברים, אורחי המסיבה? אפילו עכשיו. איש מהם אינו יכול לתאר את יופייך במילים, ולכן הם נותרו כולם ללא סיבה ממשית לרגש הבוער בתוכם. והנשים!" הוא צחק, צחוקו רך ושקט. "כל אחת מתוכן מקנאה בשיערך, בעינייך וב-" הוא הרים את ידו קדימה, כמו לגעת בפניה, ושב ומשך אותה חזרה. "שפתייך."

הוא השתתק, ודממה השתררה. היא הרגישה קפואה, חסרת כל יכולת הגבה, והוא לא פצה את פיו שוב, רק התבונן בה, עיניו מרצדות כאילו כדי לומר משהו.

"יקירה," יד הונחה על כתפיה והיא הסתובבה, כמעט ונרעדת כשקשר העין נותק. "אנחנו יושבים לשולחן כעת." אמרה הליידי, פניה רכונות קרוב לשלה, ואז הזדקפה וחייכה אל סר ווינגפילד, שעדיין עמד שם, חיוורונו גדול יותר, אם זה אפשרי. "התבוא עימנו, סר ווינגפילד?"

"כמובן, מאדאם." הוא אמר בנימוס. היא עדיין ניסתה שלא לחשוב על מילותיו ועיניו רבות המשמעות, אך עתה הפיתוי גדל עם כל רגע.

הליידי הובילה אותה אל כסאה שבמרכז השולחן, ואחר החוותה על מקומו של סר ווינגפילד, במרחק שתי כיסאות ימינה בצד הנגדי. מצידה האחד של אודרי ישב בחור בן גילה שבוודאי היה אחד מבני מולווארד. הוא היה גבוה למדי והיו לו שיער ערמוני, עיניים חומות בהירות ופנים מנומשות קלות בעלות תווי פנים עגולים. הוא היה נאה מאוד, אך יופיו החוויר לעומת סר ווינגפילד. כשחשבה על כך הסמיקה מיד, ושלחה מבט זהיר לאביר, האדמומיות של לחיה מעמיקה כשגילתה אותו מביט בה וחיוך נעים, אם כי מעט שמח-לאיד, על פניו.

"אורחים יקרים," אמר הלורד, אביה של אודרי, לפתע, קם על רגליו. "כמה טוב לראות פה את כולכם, חוגגים עמי ועם משפחתי את שובו של בני הבכור. כולי תקווה שתיהנו מהאוכל, אף על פי שהוא וודאי לא מה שאתם רגילים אליו, אנשי העיר." הוא כיוון את דבריו אלו אל בני מולווארד, הלורדים הורסטון והייט, וסר ווינגפילד. "בתאבון לכולכם!" הוא חייך והתיישב שוב בכיסאו שבראש השולחן. האורחים מחאו כפיים בנימוס.

שורה של משרתים נכנסה אז אל האולם דרך דלתות המטבחים הזעירות, והם הגישו לכל אדם את צלחתו. אודרי לא התעניינה בסוג המזון שמולה. היא אכלה בתנועות מכאניות, מעלה על מזלגה רק מעט אוכל כל פעם אל פיה ולא חשה בטעמו. כל חושיה נדמו להתמקד בסר ווינגפילד, ומאות שאלות התרוצצו במוחה. מדוע אמר את שאמר? היה זה כאילו קרא את מחשבותיה וענה עליהן – ידע כמה חשה חסרת-חן ולא ראויה לשמלתה החדשה, והסיר כל ספק מלבה. וזו הייתה האמת. מרגע שיצאו המילים מפיו, היא הרגישה יפהפייה. מילותיו שכנעו לחלוטין את לבה, אף שמוחה, ההיגיון שלה, העלו שוב ושוב טיעוני נגד. מי היה האדם הזה, המלאך היפהפייה הזה, שהכיר אותה כה טוב בלי להכיר אותה כלל?

ושוב הייתה אודרי לבדה.

היא התיישבה במיטתה, מגלגלת את השמיכות הרחק ממנה, ושלחה את רגליה אל הרצפה. החדר היה חשוך, מואר באורו של נר אחד בלבד. צלליתה המפלצתית של המיטה הוטלה על הקיר, וכמו ארבה לאודרי בעת שעשתה את דרכה אל שידת-האיפור והניחה את הנר קרוב למראה. היא התיישבה על הכיסא הנמוך שליד השידה והביטה בבואתה.

היו לה, לאודרי, שיער שחור, מתולתל קלות, שהגיע עד לאמצע גבה, ועיני ענבר בהירות עטויות ריסים שחורים ארוכים. פניה היו נאות – לחיה גבוהות, סנטרה מחודד, שפתיה מלאות ועורה החלבי רענן ונקי, והיא הייתה מעט נמוכה ורזה מהממוצע, אחת מהסיבות שהיה על הליידי להזמין את כל שמלותיה, דבר שעשתה כל יום בשנה, קרוב לוודאי.

היא דמתה לאביה יותר מכל. הלורד בנטהאם, ששורשיו הסקוטים בקושי ניכרו בו, היה גבר נמוך בעל פנים ארוכות ושיער שחור מתולתל. הליידי, שבאה מצרפת עם הוריה כשהייתה ילדה, הייתה גבוהה להפליא, שיערה זהוב, עיניה כחולות ולחיה הסמוקות-תמיד עגולות כמו פניה, שהיו נשיות ומטופחות. אחיה דמה לליידי, אך לא היא.

תמיד הייתה אכזבה לאימה, חשבה אודרי ונאנחה. אולי הייתה זו הסיבה שבמשך השנים אימצה אל ליבה את השקפתה של הליידי. אבל לא עוד. בבואתה נדמתה שונה לחלוטין במראה, כאילו הייתה אדם זקן שקם ממיטתו בוקר אחד וגילה כי נעוריו הושבו לו.

היא העבירה יד על לחיה, תמהה על כמה רכה הייתה, ועל צווארה הלבן והארוך, ואז נגעה באצבעה בשפתיה. כיצד אמר זאת סר ווינגפילד...? 'כל אחת מתוכן מקנאה בשיערך, בעינייך ובשפתייך'. אתה תהתה על מדוע עצר לפני שאמר את המילה האחרונה במשפט, ויותר מזה; האם גם הוא חשב שהיא יפה? האם גם הוא נפל קורבן לרגש הבוער ההוא, כפי שניסח זאת? כמה קיוותה שכן. היא הסמיקה ומיהרה לכבות את הנר ולשוב למיטתה, שם שכבה ערה זמן רב מאוד לפני שהשינה באה אליה, לבסוף.