פוסטמה.
אף פעם לא באמת אהבתי את המילה הזאת, אבל כרגע זו הדרך היחידה שאני יכולה לתאר את עצמי. פשוט ילדה סתומה, פוסטמה.
תתארו לכם שכבר יש לכם הכל, אדם מדהים בחיים שלכם שאוהב אתכם בלי גבולות, אוהב מכל הלב, פתוח אתכם.
ובמקום לחבק ולשמור את האדם הזה חזק, קרוב קרוב, אתם מחליטים שאתם עדיין לא סומכים עליו מספיק, שאתם לא אוהבים אותו מספיק.
וזה שובר לכם את הלב, אבל כל פעם שאתם נפגשים אתם מעמידים פנים כאילו הכל בסדר, הכל הגיוני, רגיל- שגרה.
ואתם חושבים על זה הרבה, על זה שאתם יודעים שהוא יהרס, יפגע עד עמקי נשמתו ושתפגעו במישהו שכן יקר לכם, אפילו יקר מאוד.
אבל אתם לא יכולים להמשיך להעמיד פנים, לדעת שהאדם שמולכם אוהב אתכם עד אין קץ, ולכם אין אפילו את היכולת הזאת.
נשבר לי הלב, נשבר לי הלב לפגוע בו ככה, נשבר לי הלב שלא אהבתי אותו כמו שהוא אהב אותי.
תמיד אמרתי, שאני רוצה מישהו שיאהב אותי כמו שאני, שאהיה שם בשבילי, וכשמצאתי את האדם הזה, כנראה שאני לא הייתי שם בשבילו.
אז נפרדנו, בכאב לב ענקי, משני הצדדים- לו היה קשה שנפרדתי ממנו ולי היה קשה לפגוע, לא להרגיש כמוהו.
והזמן חלף, כבר עברה חצי שנה, אתמול ראיתי אותו פעם ראשונה אחרי הפרידה.
שמרנו על קשר צולע דרך הפייסבוק, לא משהו יותר מדי רציני, קשה לשמור על קשר אחרי מערכת יחסים, גם כי הוא התגייס.
במקרה זה קרה, חזרנו לכיוון הבית וחברה אמרה לי לבוא לשבת איתה.. אבל רק אם נעים לי.. כי הוא שם.. היססתי קצת, אמרתי לחברה שהייתה איתי שטויות של נשים, "מה ככה אני אראה אותו פעם ראשונה? תראי איך אני נראית!"- כיסיתי על החשש הזה, על הסיטואציה שהייתה קצת מביכה, על השיפוטיות של חברים שלו, שהייתי איתם בקשר טוב עד שנפרדנו.
החלטתי שנלך בכל זאת, ישבנו באיזו מסעדה, יצא שישבתי באזור שלו, דיברנו- היה לי פשוט כיף ופתאום נזרקתי בבום אחורה, אל הילדה עם הפרפרים בבטן, היא חזרה.
אוף, פוסטמה כבר אמרתי? ילדה קטנה שלא יכולה להחליט, ילדה קטנה פגומה נפשית, זו מי שאני.
אני מבואסת, מבואסת ועצובה שוויתרתי על משהו שעשה לי כל כך טוב, על מישהו שעשה לי כל כך טוב. הלוואי שהייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה.
הוא כן חסר לי, עכשיו אחרי שראיתי אותו אני מבינה את זה, אולי עד עכשיו הדחקתי, אבל עכשיו זה כבר לא אפשרי.
ואני רוצה אותו שוב, אבל יודעת שזה לא יקרה, כי פגעתי בו כבר, ואני לא יכולה להסתכן בלפגוע בו שוב, פשוט לא יכולה
הוא אדם מדהים, כשנרדנו לא יכלתי להוציא את המילים מהפה, הוא אמר לי שהוא מבין וחיבק אותי.
הוא היה מביא לי שוקולדים, דובים, אומר לי שהוא אוהב אותי כל הזמן.
והיה לי קשה עם זה, כי זה תמיד היה נראה לי נורא מיותר, הייתי מובכת מכל הרומנטיקה הזאת, שעל אחרים נראית הרבה יותר טוב מאשר עליי.
והיה לי קשה שאחרי מעט זמן הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, כי פחדתי להגיד דבר בעל כל כך הרבה משמעות בלי לדעת שאני באמת מתכוונת לזה מכל הלב, אבל אמרתי לו בחזרה- כי זה מה שעושים.
בדיעבד, אולי הייתי צריכה לשתף אותו בחששות שלי, להגיד לו שאני צריכה שדברים יקרו לאט, שלוקח לי זמן לסמוך ולהמין במישהו חדש בחיים, שלוקח לי זמן לאהוב, להפתח ושזה לא קל אצלי.
הלוואי שהיה לי ניסיון נוסף
הלוואי.
הפוסטמה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
