התעוררתי בחדר שינה מוכר. הראש שלי הסתחרר והרגשתי כאילו הוא עומד להתפוצץ עוד רגע.
"כן לורן, היא התעוררה. כן, היא בסדר, והיא ישנה הרבה, את לא צריכה לחזור לכאן שוב..." טום עמד בפתח החדר עם הטלפון וספל בידו, נשען על משקוף הכניסה.
"בוקר טוב" הוא אמר באדישות כלשהי והושיט לי את ספל הקפה שהחזיק, "תשתי" הוא אמר.
בעוד שלגמתי מהקפה, קלטתי שהוא בלי חולצה ונחנקתי. התחלתי להשתעל והוא דפק על גבי.
"זה לא באמת עוזר, אתה יודע..." מלמלתי במבוכה.
הייתי מלאה ברגשות מעורבים, לא ידעתי איך אני בכלל אמורה להרגיש. מה שכן ידעתי היה שהמבוכה והמתח המיני בהחלט הורגשו באוויר. שוב, הוא היה בלי חולצה.
"אממ..." מיששתי את ראשי בכאב, "תזכיר לי מה קרה?" התקשיתי להסתכל ישירות עליו.
הוא השתהה לרגע, "יצאתן למועדון, מסתבר שסיממו אותך כששתית והתעלפת. התעוררת לפני כמה שעות ומלמלת דברים מטופשים אבל ישר נרדמת, את בטח לא זוכרת."
"זה מסביר את הכאב ראש..." מלמלתי, "רגע, מה זאת אומרת סיממו אותי?" קלטתי פתאום.
"שמו לך סם בשתייה" הוא אמר בחוסר סבלנות.
שתיקה מביכה השתררה. הרגשתי כל כך לא נעים איתו בחדר.
"טום, אתה יודע שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה" התקשתי למצוא את המילים המתאימות.
"אל תתחילי, היילי. לא עכשיו" הוא אמר בחוסר חשק.
"תפסיק להתחמק" הבטתי בו, ישר בעיניים. "אתה חושב שלי פחות קשה?"
הוא הסתכל עליי במבט האומר 'את באמת רוצה שאני אענה?' ולא הגיב. נאנחתי.
קמתי מהמיטה, לבושה בשמלה הקצרה מאתמול, ועמדתי מולו. "אתה יודע שאני לא מרגישה כלום כלפי דני."
הוא היסס אבל שמר על הבעת הפנים הנוקשה שלו.
"אני לא מרגישה כלום כלפי אף אחד חוץ ממך," המשכתי, "אני אוהבת אותך, ואתה יודע את זה." החזקתי את ידו.
"גם אני אוהב אותך" הוא אמר באכזבה, "אבל אני לא יכול לסלוח לך על זה." הוא שיחרר את ידו מאחיזתי. המילים צרמו באוזניי והוא הסיט את מבטו ממני.
"אני כל כך מצטערת," הנחתי את ידיי על לחייו, "זה הדבר האחרון שרציתי." השפלתי את מבטי באשמה.
"אני יודע." הוא אמר בשקט והוריד את ידיי מעליו.
לא ידעתי מה להגיד. הוא התרחק ממני ויצא מהחדר. התיישבתי על המיטה בכבדות, בוהה בנקודה ברצפה, מתאפקת לשמור את עיניי יבשות.
פתאום הרגשתי כאב חד בבטן ונאנחתי מכאב. חבקתי את בטני, מנסה להחניק את הכאב.
"הכל בסדר?" טום הציץ לתוך החדר.
הכאב נעלם לרגע, אבל לפני שהספקתי להגיד 'כן' הוא מיד חזר. זה הרגיש כאילו מישהו חתך לי את כל הבטן.
ישבתי מקופלת על המיטה, מחזיקה בבטני ונאנקת מכאב.
טום התחיל להילחץ ומיהר להביא לי כוס מים מהמטבח. הוא התיישב לידי על המיטה והניח את ידו על בטני.
הכאב עבר והסתכלתי עליו בפליאה. הוא מיהר להזיז את ידו וחיוך קטן עלה על פניי.
"את בסדר?" הוא שאל בדאגה.
"כן... כן." נשמתי עמוק.
אחרי כמה רגעים של שקט מביך קמתי מהמיטה. "אני חושבת שאני אלך..." אמרתי ומיששתי בעדינות את הבטן שלי, ממהרת לחפש את הדברים שלי.
"הכל על הדלפק במטבח" הוא מלמל כשראה את מבטי סורק את החדר.
כשפתחתי את הדלת ועמדתי לעזוב את הדירה, הוא יצא מהחדר והסתכל עליי, מעט מובך. "אני אסיע אותך."
"עדיף שאני אקח מונית" אמרתי בהיסוס.
"אני לא רוצה שיקרה לך שום דבר" הוא מלמל.
הופתעתי מהתגובה שלו, לא יכולתי לסרב למבטו. "בסדר" אמרתי.

-כעבור שבועיים-
המצב עם טום לא השתנה. כל פעם שראינו אחד את השני זה הסתכם במבטים מובכים ושתיקה, והוא עדיין לא הסכים לדבר עם דני.
מזל שזה היה בתקופת חופשת הקיץ, אחרת הלהקה הייתה במצב עוד יותר גרוע. מצחיק שזה יוצא ממני.

"הכל בסדר שם?" לורן צעקה לעבר השירותים. הקאתי שוב, כמו כמעט כל יום בשבוע וחצי האחרונים.
"כן" צעקתי חזרה בקושי.
"זה לא יכול להמשיך ככה..." היא אמרה לעצמה.
"קחי" היא דחפה לידי קופסה לבנה עם כיתוב כחול כשיצאתי מהשירותים.
"את לא רצינית" מחיתי והושטתי לה את הקופסה.
"את מקיאה פאקינג כל יום במשך שבוע וחצי! תפסיקי כבר להתנגד, את חייבת לבדוק את זה!" היא התעקשה ושמה את הקופסה בידי בחזרה.
"כמעט כל יום" מלמלתי והיא החזירה לי מבט מזהיר.
"לעזאזל..." אמרתי בתבוסה ונכנסתי חזרה לשירותים, מוציאה את המקל מהקופסה.
דפיקה בדלת.
"דני, מה אתה עושה פה?" לורן הופתעה.
"היילי פה?" הוא נראה מוטרד.
"כן..." היא החטיפה מבט לעבר דלת השירותים, "היא כבר באה. תיכנס."
"קפה?" היא שאלה כשהוא התיישב על הספה בסלון. "לא, תודה. באתי רק לכמה דקות לדבר איתה. איפה היא?"
"בשירותים, היא כבר תצא" היא חילצה חיוך.

"לא נכון" מלמלתי בהלם, מסתכלת על המקל.
"אוקיי, היילי, להירגע. הכל בסדר... את רק... אוי אלוהים." ישבתי המומה על האסלה. יצאתי מהשירותים ולורן הסתכלה עליי בחשש, כאילו מנסה לרמוז לי משהו.
"אני בהריון" אמרתי במהירות.
"מה?" דני צץ מאחורי לורן, המום. היא הסתכלה עליי במבט מתנצל ומופתע בו זמנית.
"דני... מה אתה עושה פה?" מלמלתי במבוכה.
"את בהריון?" הוא שאל, מתקשה לעכל.
"לפי מה שרואים פה... כן." הרמתי לעברו את מקל הבדיקה.
"את מבינה מה זה אומר, נכון?" הוא שאל והתקרב לעברי.
הבנתי באחת. "זה יכול להיות גם ממך וגם מטום" אמרתי, מביטה בו בהלם.
עוד צרה. הדבר היחיד שחסר לי זה שההריון מדני. התיישבתי על הספה בכבדות ונאנחתי, קוברת את ראשי בין ידיי.
דני הסתובב בסלון בחוסר שקט, ולורן עמדה במטבח בפרצוף המום והסתכלה על שנינו.
"זה לא ממך, זה לא יכול להיות..." מלמלתי, מנסה לשכנע את עצמי.
"ואם כן?" הוא שאל בתקיפות.
"אתם חייבים לבדוק את זה, ומהר." לורן אמרה, ואני הסתכלתי עליה במבט של 'איך אני אצא מזה?'.
"בואי" הוא לקח את ידי והתקדם לכיוון הדלת.
"לאן?" נעצרתי.
"לבדיקה, לאן כבר אפשר ללכת?"
"עכשיו?"
"יש סיכוי שהכנסתי את החברה של החבר הכי טוב שלי להריון. את לא מצפה ממני לחכות, נכון?"
"עם כל הכבוד, דני," תקיפות נשמעה בקולי, "אני זאת שסוחבת את העובר פה." אמרתי בחוסר סבלנות.
נכנעתי למבטו אחרי כמה רגעים של שתיקה. "טוב, טוב, בסדר." נאנחתי ומיהרנו לצאת מהדירה.