הייתי רוצה שנשמח ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. מכמה סיבות. קודם כל, כדי להסתכל על חצי הכוס המלאה. אנחנו כאן. והיטלר לא הצליח. העם היהודי חי וקיים. ההומוסקסואליים והלסביות מתקבלים בחברה יותר מיום ליום. נכים כבר לא נחשבים שונים כל כך, תאונות קורות. כל ה"חריגים" האלה של היטלר, אנחנו מקבלים אותם.
ועוד סיבה, הייתי רוצה שנירק להיטלר בפנים. נראה לו שאנחנו שמחים. זו מין נקמה. אבל למה לי לנקום בהיטלר? הוא מת. ולמרות שהוא מת יש עוד אנשים שבאים אחריו. ויש המון אנטישמיות בעולם והמון אנשים שלא מקבלים את ה"חריגים של היטלר".
אבל היום כולנו מתכנסים בתך עצמנו.
כל אחד עם הסיפור המשפחתי שלו. גם לי יש סיפור. שניים. אחד נגמר רע, אחד נגמר טוב. ובכל זאת הייתי רוצה שנשמח. כדי להוכיח לכולם שאנחנו כאן, שהנאצים לא הצליחו, שאנחנו חוגגים את הישרדותנו.
יכול להיות מי שיראה בזה חוסר כבוד. אני לא חושבת. אני כן מלאת כבוד כלפי היום הזה, שבו זוכרים 6 מיליון יהודים שנרצחו בדם קר. בידי יצורים לא אנושיים. בלי טיפת רחמים. אף אחד לא בחר במוות כזה. אף אחד לא בחר במוות בכלל. זה מוות שנגזר, אולי גורל. אבל בכל מקרה, הוא לא בחירה.
בכלל, אנחנו לא צריכים להיזכר רק היום. צריכים לזכור, תמיד, כל שנה, כל חודש, כל יום, ולא להיזכר בזה רק פעם בשנה ל24 שעות.
אז אולי, נזכור כל השנה. כדי שלא נשכח. אבל אם נזכור כל השנה, נהיה מדוכאים ומכונסים בעצמנו כל השנה.
ולמרות זה, אני רוצה יום אחד, יום אחד שנשמח - כי אחרי הכל, אנחנו פה. שרדנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Jerkiez