. . .

הירח מאיר את כל הסימטה הקטנה והלחה מטל, ובסוף של אותה הסימטה, מנורת רחוב

באור צהבהב עמום שמהבהבת  על שני צלליות מרוחקות של זוג אוהבים.

פניהם אט אט מתקרבות ושפתותיהם נושקות זו לזו בעדינות עד שנפרדות הן באיטיות

ובהבנה. הם מסתובבים כתף על כתף, יד אחוזת יד, רצי לעבר שלוליות אחדות

שעדיין חיסו את הכביש מהגשם של הבוקר, ציחקוקים קטנים נשמעו מגרונם.

נכנסים למבנה ישן, דלתות מעץ שצבוע בכחול אשר בתגלף משבבי עץ אחדים,

ידית ברזל מעודרת שעליה דוגמית של פרי שמזכיר תפוח. נכנסים, ולא יוצאים עד עלות השחר.

ישנים, פנים אל פנים בזרועות מחבקות, ישנים בלי דאגות.

"מותק, תביא לי בבקשה שני קילו אהבה מהמגירה", אבל המגירה ריקה.

"מותק, תביא לי בבקשה שני קילו הערכה מהמגירה", והמגירה ריקה.

"מותק, תביא לי בבקשה שני קילו אדיבות מהמגירה", והמגירה ריקה.

"מותק, תביא לי בבקשה שני קילו כנות מהמגירה", אבל המגירה ריקה.

"מותק, תביא לי...", אבל אין מותק, ואף פעם לא היה.

רק מגירות בלב, שריקות מאהבה, הערכה, אדיבות וכנות.