שונאת להיות באמצע, למה דווקא אני צריכה להפגע מהמעגל של הרכילויות, העלבות, הגועל שכולם משדרים אחד לשני? אני מרגישה שבא לי להקיא מכל העיניין הזה. מעניין כזה פשוט, לריב? חברות של יותר מחמש שנים? או חברות של שנה? של חודש? סה"כ דבר קטנטן, פצפון, שאפילו לא צריך לחשוב עליו כשהולכים לישון. אבל לא, לפעמים האגואיזם חייב להשפיע. אני פשוט מקלידה ובוכה, על מה? על זה שאני סה"כ צריכה להחליט? אני כזאת נאיבית לפעמים.. שזה מצחיק אותי, "קורע אותי". והכי מעצבן, שנגמר לי מסיר האיפור שלי, שאני משתמשת בו מלא פעמים ביום בגלל שהוא נמרח עשרות פעמים, ושוב למה? –החלטה (גורלית במצב הזה) נראה לי שמה שאני כותבת ממש לא ברור, אבל זה כ"כ עושה לי טוב, שאני מוציאה, במקום "ציבורי". רק אחת יודעת לשמח אותי במצב קשה כזה, ואני כ"כ שמחה שהיא מדברת איתי על זה. (♥)  "בא לי למות!!" – הכינוי החדש והזמני של במסן, כינוי שאומר הרבה לא? (:

אניוואי, לוקח לי איזה חצי שעה להרגע, והחצי השעה הזאת עברה.  מישקרא את זה, משועמם כי אנשים לא אוהבת לקרוא רגשות של אנשים בדקה הזאת בדיוק, כי אז הם אומרים שהם וואנבי\חשים שהם מסכנים ובלהבלהבלה כי השיט הזה שכולם חושבים, אבל – מה אכפת לי?! לי יש מישהי שמחכה לי ואני שמחה שכך.