מצבנו הבטחוני/עשרים ואחד מי יודע

הש.ג. הטריח את עצמו רק בקושי ממושבו בבודקה.

-תעודת זהות, יש לך?

ובאמת יש ל"מצבנו" תעודת זהות ואפילו צו מסודר בתוך אחת מאותן מעטפות חומות מפילות אימה. ואפילו עשה השבוע "מצבנו" את כל הדרך לדרום הרחוק ולבאר שבע רק כדי להגיע לאותו ש.ג. ולאותה דרישה בדבר מסמכיו.

*

כך נראה פעם החלום של הבחרות?

ואחריו, הפינטוז של "מצבנו" בן השלושים פלוס?

*

והבסיס שנחשף מעבר למבצר הש. גימליות לא היה אלא בנין אחד גדול ומסורבל ויש לומר, מבולגן.

-איך מגיעים לקומה השניה?

-ישר ותעלה במדרגות.

החיילת אפילו לא טרחה להסתכל "במצבנו" התועה.

ישר ובמדרגות,

ישר ובמדרגות.

וכמובן הגע למקום הלא נכון שזה מין מפקדת קצין קרפ"פ-שהוא, שזה אומר: שלוש חיילות משועממות. הן לא מסתכלות ב"מצבנו", הן יושבות וטוחנות עד דק ויכוח על תורנויות שיעשו או לא יעשו וזיכרונות ענוגים מחופשת השבת שהסתיימה לפני כשעתיים.

*

וכל הנסיעות הארורות האלו לסיני, בחזרה מחופשה: שש שעות נסיעה, שמונה שעות נסיעה. וכל שעה שחולפת מרחיקה אותך עוד ועוד מהחיים האמיתיים, מהאהובה. ואחרי כמה שנים, מהאהובה ומהבת. ואחר כך, מהאהובה ומהבת ומהבת השניה.

והייאוש שהיה זוחל. והידיעה שאין לזה סוף. והדיונות שסגרו מסביב. וריח הגברים. וריח שמן הרובים. אוח, איך ש"מצבנו" ערג אז לרגע הזה, למבוך המדרגות הזה.

*

ועכשיו כבר ירד "מצבנו" שוב לקומה הראשונה ועלה במדרגות הנכונות. והנה החדר שבו עליו להתייצב , והנה החיילת-פקידה שכצפוי איננה. והנה ההמתנה.

*

כמו מה? כמו ההמתנה במסדרי המפקד האינסופיים לפני היציאה לשבת? כמו המילואים והשמירות הלא נגמרות וההמתנה וספירת הדקות והשניות עד הסיום?

כמה שמים זרועי כוכבים ליוו את אין-סוף השמירות? כמה צללים חשודים? כמה מאמצים שמשקיע ההגיון לדכא את תחושת המחנק, הייאוש. כמה מחשבות שהושקעו ברגע הזה בבניין הזה.

*

והנה הפקידה הגיעה והיא שולחת את "מצבנו" עם דף נייר לצלם איזה מסמך שחסר לה.

ושוב בלשכת הקרפ"פ. וצילום. וחזרה. ועכשיו- "תחכה עד שיקרא לך".

*

איפה אמרו את זה ל"מצבנו" בפעם האחרונה? במשפט? בכלא הצבאי? בראיון לפני מבדקי הקצונה?

מבדקי קצונה?? היה להם חוש הומור בריא בצבא.

*

ועכשיו "מצבנו" נכנס לחדר. ובפנים שני קצינים. שאלה או שתיים. נייר כזה או אחר מחליפים ידיים. הם אפילו לו מסתכלים בו. הרי הוא, ממש לא מעניין. הרי יש הנייר.

ןזהו.

-החלטנו לתת לך פרופיל 21 לצמיתות עקב מצבך הבריאותי. הנה לך המסמכים.

-שלום.

-שלום.

והפקידה,

והמדרגות,

והש.ג.

כמה זמן זה לקח? ארבעים דקות? קצת יותר. שלושים שנה וארבעים דקות.

ועכשיו- בחוץ.

20 מילימטר בעמק

פתאום היו נקישות בחלון.

מה זה היה?

זכר שתי טיפות גשם.

והנה עוד אחת.

ולילה.

חם בבית. ואור.

מה הזיכרון הזה ששב ומכה?

איך קראו לספור הזה של ילדותנו?

"דפי תמר"? נכון?

על הילדה מקבוץ בית רימון שבעמק.

על הגשם בשבילים.

על המגפיים. על הקוקו. על תנור הנפט בחדר ההורים.

איך הרחנו את הנפט הזה בילדותנו העירונית. את החום. את האהבות הראשונות.

צרות אחרות לא היו שם בבית רימון, בעין חרוד, בתל יוסף.

חולצות רקומות בימי שישי וחגים,

וגיוס בקטיף כותנה,

ודשאים, וענן, ועצים גבוהים.

ואנשים שלווים בחדרים חמי תנורי הנפט שגידלו את טובי הנערים הבלוריתיים.

ליבנו ניכמר אליהם בבתינו העירוניים.

והילדה תמר שגדלה במקום הנפלא ביותר בעולם,

שלא היו בו ריב ומדון,

ולא פילוגים,

ולא "אפרים חוזר לאספסת" ולא-מה עושים עם שילומים?,

חרטה בנו געגועים לחזיונות של בית רימונים.

בעיקר כשהשמיים היו מעוננים. ושלולית. ומגפיים.

והידיעה, ששם, בקיבוץ, זה שווה שבעתיים.

ואפילו שתמר כבר מזמן עזבה את המשק,

ואפילו שהיא כבר לא הייתה שם כשהסתבכו עם עבודת שכירים,

וחובות, ופשיטות רגל, ונדלני"ות, והסדרים, והפרטה, ותקציבים לא שווים.

ו"הלאה העקרונות- את הילדים יש לפרנס".

ואפילו שלא הייתה שם כשקמו השכונות העירוניות בקיבוץ,

והפקרת הזקנים, וההערבות הבלתי ההדדית, וחרפת האנסים, ובזארי השטיחים וצמתי הספרים והשווארמה וההיפרים.

בכל זאת היא נשארה ספונה באשמתה.

ותמיד בין הטיפה השניה לשלישית על חלון גשום,

אנחנו עוד רואים את תמר רצה על השביל,

אל חלום ביתה,

וחום תנורו,

ועולמה המתפוגג.

עוד "האמיני יום יבוא" אחד ודי..

ואיפה היתה התקוה?

ואיפה היה היאוש?

שישה עשר באוקטובר, צומת עכביש טרטור,

לילה יתום מירח, יתום מחמלה.

על הטנק המואר בכסנון עולה האלוף,

נאום מלחמה,

נאום מלחמה אחרון:

" מחר חיילים נחצה את התעלה.

לא לדאוג חיילים –

כבר תותחינו כתשו אותם!

כבר מטוסינו ריסקו אותם!

מחר נשמיד את האחרונים שבהם!

מחר ננקום את המתים."

מין נאום של אלוף.

ואחר כך יפה ירקוני עולה על המרכב,

ואחר כך "האמיני יום יבוא..." לאור הכסנון,

ומחבקת את ברן.

ואחר כך בוססים בחשיכה בחול לכלי הברזל.

והנה עוד מעט בוקר,

והנה עוד מעט נצא לשם,

ועוד מעט יהיה הטבח הגדול בחווה הסינית,

וב'חצרמוות',

ובתעלת המים המתוקים,

ובסרפאום,

ובפאיד,

וברחוב הראשי של סואץ,

ואנחנו נטבחים

והם נטבחים,

ולנו גנרלים

ולהם גנרלים,

ולנו יפה ירקוני

ולהם אום כולתום,

ועוד אצלנו שרים

ועוד אצלם.

ולילה שחור.

בין תעלה לתעלה.

ובינתיים

קצת  bloodshed

עד שנייצב קואליציה.

You know